Why a Siyum is a Simcha

In honor of the upcoming siyum daf yomi on Eruvin – a quick rundown of the sources for the minhag to celebrate the finishing of a מסכת.

The Gemara in Shabbos (118b-119a) quotes Abaye as saying that he would make a celebration for the rabbis when he saw a young scholar finish a masechta.  [There is a discussion in Rashi, Yam Shel Shlomo and Chavos Yair cited below why it was Abaye who made the celebration.]

 

תלמוד בבלי מסכת שבת דף קיח עמוד ב קיט עמוד א

ואמר אביי: תיתי לי, דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתיה עבידנא יומא טבא לרבנן.

 

The Yam Shel Shlomo in Bava Kama, both in 7:37 and in his section on Siyum at the end of the perek endorses the practice of making a seudah and deems it a seudas mitzvah for the mesayem and those who join himHe notes that the Gemara in Taanis (30b) and Bava Basra (121a) say that Tu BeAv was a celebration because they finished cutting the wood for the maareches of the mizbeach.  From here he derives that the conclusion of a mitzvah deserves celebration.  The Gra (Yoreh Deah 246:76, referencing Orach Chaim 669, and see Midrash cited in Beis Yosef ibid and in Maharsha to Shabbos 118b) points out that this logic is what drives the celebration on Simchas Torah. The Yam Shel Shlomo even suggests saying the bracha of shehasimcha bemeono from marriage celebrations, though this is not accepted (Shach Yoreh Deah 246:27, Aruch HaShulchan ibid 45).

Correlatively, he argues that a seudas bar mitzvah is a seudas mitzvah because there is no greater joy than becoming obligated in mitzvos.  He proves this from the Gemara in Kiddushin (31a) and Bava Kama (86b-87a).  There is a machlokes among the Tanaaim whether a blind person is obligated in מצות.  Rabbi Yosef, who was blind, at first said he would make a party if he was told that a blind person was exempt.  The reason – he did mitzvos and thought that doing them when he was not obligated was greater than doing it when he was commanded.  As the saying goes – do it because you want to, not because you have to.  However, Rabbi Chanina changed his perspective.  He said that גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה – the one who is commanded is greater than he who is not. [Aside – Why is this so?  Some say that this is because the יצר הרע  fights harder when you are commanded (Tosfos)– why should he bother stopping people who don’t have to keep the mitzvah anyway?  However, the Ramban and Ritva say something more – the idea of mitzvah is that we are commanded.  The  צווי from Hashem creates a responsibility and a relationship, and living up to that is greater than doing anything just because we want to.]  Thus, Rabbi Yosef would celebrate simply for finding out he was obligated in mitzvos.  If so, Kal Vachomer for actually becoming chayav.[1]

The Maharam Mintz (last Teshuva119) encourages the celebration of a siyum, and records that the Roshei Yeshiva would invite the community to celebrate with the Yeshiva to give chizzuk to everyone and increase kavod hatorah.  He also says that you should save the last line to actually finish when you celebrate, then say Kaddish and records the text that we recite at a siyum.

The Rama rules that it is a mitzvah to celebrate and the meal has the status of seudas mitzvah:

שולחן ערוך יורה דעה סימן רמו

 הגה: כז עו] כשמסיים מסכת, מצוה לשמוח ולעשות סעודה, (ח) ונקראת סעודת מצוה.

The Shach picks up on the Maharam Mintz as do some other Achronim.

The Pischei Teshuva cites a long Teshuva in the Chavos Yair (70) who suggests that perhaps even the day after a siyum has a quasi-Yom Tov character.

The implications of it being a seudas mitzvah are:

1)      It allows eating meat during the 9 days (Rama Orach Chaim 551:10), though Mishnah Berurah (ibid 73) and Aruch HaShulchan (ibid 28) warn that this is only if one was meant to finish then, not if he rushed through what he was learning to get a siyum in.

2)      Some of restrictions on an avel may be waived (Yoreh Deah 39:2 with Pischei Teshuva 5).

3)      Famously, we use it to allow first borns to eat Erev Pesach (Orach Chaim 470:2 and Mishnah Berurah 10).

4)      It can allow one to eat when he made a vow to fast (Orach Chaim 568:2, Mishnah Beruah 9).

5)      It might override the minhag that some had to fast on a Yartzheit (See for example Kitzur Shulchan Aruch 221:7)

6)      It might exempt you from tachanun (Darchei Chaim VeShalom 192 and Sefer Benayahu.  See, however, Shut Pri HaSadeh 3:182 (here) who argues – all these are cited in Shearim HaMetzuyanim Behalacha to Shabbos 119a.  The Pri HaSadeh says the joy is not complete because the only iyun is worthy of the full joy.  However, for that reason he does suggest that if one makes a siyum beiyun that he would not say tachanun.).

Mazal Tov to all those who are finishing!

Some sources below:

תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף פז עמוד א ]וכן הוא בקדושין לא.]

אמר רב יוסף, מריש הוה אמינא: מאן דאמר הלכה כר’ יהודה, דאמר: סומא פטור מן המצות, קא עבדינא יומא טבא לרבנן, מ”ט? דלא מפקדינא וקא עבדינא מצות, והשתא דשמעית להא דר’ חנינא, דאמר ר’ חנינא: גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, מאן דאמר לי אין הלכה כרבי יהודה, עבדינא יומא טבא לרבנן, מ”ט? דכי מפקדינא אית לי אגרא טפי.

 

ים של שלמה מסכת בבא קמא פרק ז

גרסינן בפ’ כל כתבי (שבת קי”ח ע”ב) אמר אביי, תיתי לי, דכי חזינא צורבא מדרבנן דשלים מסכתא. עבידנא יומא טבא לרבנן. מכאן נהגו כל ישראל לסיים בשמעתא, וליתן שבח והודיה למקום, ולפרסם אותה שמחה, שזכה לכך, שעושין סעודה בעת שמסיימין. וראיה ממסכת תענית (ל’ ע”ב) ומביאו נמי בר”פ יש נוחלין (ב”ב קכ”א ע”א). לא היו ימים טובים לישראל כי”כ וט”ו באב. ומסיק בגמרא, בשלמא י”כ, יום סליחה ומחילה הוא. אלא ט”ו באב מ”ט, ומפרש כמה טעמים. עד דמסיק לבסוף. רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו, יום שפוסקים בו מלכרות עצים למערכה כו’, ופי’, לפי שפסקו אותו היום להשלים מצוה גדולה היו שמחים, ונחשב להם לי”ט, וא”כ השלמת הספר אין לך מצוה גדולה מזו. ובפרט היכא שדעתו להתחיל אחר כך ספר אחר. וכן כתב לשם הר”ן, שמהא שמעינן, שמנהג ישראל הוא לשמוח ולעשות יום טוב בהשלמת המצוה. ומהא דפרק כל כתבי משמע. דאפילו מי שלא סיים מסכתא זו. מצוה רבה שישמוח עם המסיים. דהא אביי, אע”ג דהוא גופא לא סיים. אפילו הכי עביד יומא טבא לרבנן. ומשמע שהיה מזמין אף אחרים עמו. דהא לא אמר עבידנא ליה יומא טבא, אלא לרבנן קאמר. ומה שפי’ רש”י, לפי שהיה אביי ראש ישיבה. לאו משום דאחר לא היה עושה. אלא דקשה לרש”י, וכי לא היה בדורו של אביי שם אחד שהיה מהדר ועושה זולתו, מאחר שהיא מצוה רבה. על כן פי’, משום שהיה ראש ישיבה, והוא קודם למצוה זולתו.

ים של שלמה מסכת בבא קמא פרק ז

וסיום הספר נמי נראה בעיני שהוא סעודת מצוה. וכן ראיה מפרק כל כתבי (שבת קי”ח ע”ב) דאמר אביי, תיתי לי, דכי חזינא צורבא מדרבנן דשלים מסכת, עבידנא יומא טבא לרבנן. ובסוף פרק זה אאריך בו בעזרת השם יתברך לעד ע”ש. ומשום זה היה נראה לברך שהשמחה במעונו בסיום מסכת. דאין לך שמחה יותר לפני הקב”ה, אלא שמחה ורינה של תורה. דאין להקב”ה בעולמו אלא ד’ אמות של הלכה (ברכות ח’ ע”א)

 

וסעודת בר מצוה שעושים האשכנזים, לכאורה אין לך סעודת מצוה גדולה מזו, ושמה יוכיח עליה. ועושים שמחה, ונותנים למקום שבח והודיה, שזכה הנער להיות בר מצוה, וגדול המצוה ועושה, והאב זכה שגדלו עד עתה, להכניסו בברית התורה בכללה. וראיה להדיא ספ”ק דקדושין (ל”א ע”א) שאמר רב יוסף לבסוף, השתא דאמר ר’ חנינא גדול המצוה ועושה כו’, מאן דאמר לי שאין הלכה כר’ יהודא, דאמר סומא פטור מן המצות, עבידנא יומא טבא לרבנן. אע”פ שהיה כבר חייב. אלא אבשורה שלא היה נודע לו עד עתה רצה לעשות י”ט. כ”ש על הגעת העת והזמן, שראוי לעשות י”ט. אכן הבר מצוה גופא [שאין עושין בזמנו] לא ישר בעיני. שרובן אין להם ב’ שערות. וא”כ איך יוציאו אחרים ידי חובתן בתפילה ובברכת המזון. ואם נאמר מן הסתם אוקמינן אחזקה שהביא ב’ שערות, בפרט במילתא דרבנן. ואף שברכת המזון דאורייתא הוא. מ”מ מן התורה היה יוצא בברכת הקטן. אלא שרבנן אמרו שאינו מוציא הגדול. א”כ מיד כשיגיע לי”ג שנים ויום אחד יעשו הסעודה, ויחנכוהו לברך ברכת המזון, ולהתפלל באקראי. ומאחר שלא נעשה בזמנו, ועכשיו גם כן אינו ידוע זמנו. למה יקרא סעודת מצוה. ואינו דומה לסעודת מילה ופדיון הבן, אפילו עבר זמנו הראשון. מ”מ כל יומן בני חיובא נינהו, זמנן הוא, שלא לאחר המצוה. מה שאין כן בנדון זה, דשמא עדיין לא הגיע זמנו. ומכח שנוקמה אחזקה. היה לו לחנכו מיד, ולעשות סעודה. ומכל מקום נראה, היכא שמחנכין הנער לדרוש על הסעודה מעין המאורע. לא גרע מסעודת חנוך הבית. ובכל הני סעודות מצוה דשרינן. מ”מ לא ירבה בהן, שיבטל ח”ו למודו הקבוע לו לגמרי. אלא לפעמים, לפחות אם אפשר להיות זולתו, והכל לפי העניין, ואיש ירא אלקים אשר בא לטהר יורו לו מן השמים דרך הישר בקו האמצעי. וגם כן איכא נפקותא בהך פיסקא לעניין אבלים, אי שרו לילך לאותם סעודות מצוה, כמו שאפרש בעז”ה בפרק אילו מגלחין.

ש”ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן רמו סעיף כו

כז כשמסיים מסכתא כו’ – וכתוב בסוף תשובת מהר”מ מינץ דכשבאין לסוף מסכתא ישייר מעט בסוף עד שעת הכושר ינומא דראוי לתקן בו סעודה כו’ ולכך נהגו כל הבעלי בתים לילך על הישיבה בתחלת הזמן ולכך מנהג להודיעם כשבא הרב לסיים המסכתא כדי שיבואו הב”ב גם כן לסיומא ואז יהיו שמה תחלה וסוף ויחזרו אחר מנין לומר קדיש דרבנן ועשרה בני רב פפא והיא סעודת מצוה דאפילו אבל תוך י”ב חודש על אביו ואמו יכול לסעוד שם וכו’ ועיין שם גם מהרש”ל כתב בפ’ מרובה סי’ ל”ז דסיום מסכתא סעודת מצוה היא ואסיק דמכל מקום אין לברך שהשמחה במעונו ובסוף הפרק כתב דאפי’ מי שלא סיים מסכתא מצוה רבה שישמח עם המסיים ואפילו יחיד שסיים מחויבים אחרים לסיים עמו כו’ עיין שם ובתשובות מהרי”ל סימן קע”ב דביום שמת בו אביו או אמו דנהגו עלמא להתענות אסור לאכול בסיום מסכתא דהוי כמו דברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור (כדלעיל סימן רי”ד ועיין שם):


[1] Shut Divrei Malkiel 1:3:9 argues that the celebration was in honor of the person who would tell Rabbi Yosef that he was obligated.  Rabbi Yehuda Herzl Henkin Shlit”a rejects this in a wonderful teshuvah in Shut Bnei Banim 2:17.  This logic leads Chacham Ovadiah Yosef Shlit”a to argue that a seudas bas mitzvah is clearly a seudas mitzvah, against Rabbi Moshe Feinstein.  See Shut Yechave Daas 2:29.

Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s