Authority, Custom, and Independent Analysis: Halachic Methodology 2

 

This week’s shiur (link)dealt with the relative weight given to three of the main factors in pesak.  The first is textual precedent or authority; the second is custom (popular and rabbinic); the third is interpretation of canonical texts, or how one understands the Gemara.  While no posek makes decisions by relying on one of these, poskim differ on how much relative weight they give to these three factors.

I captured these three factors by highlighting how poskim in varying generations related to them.  I began with the generation of Rabbi Yosef Karo, Rabbi Moshe Isserles, and Rabbi Shlomo Luria.  Rabbi Yosef Karo, authored the Beit Yosef and Shulchan Aruch.  In his introduction he sets out his goals for the work.  First, he seeks to summarize the main Rishonim to give people the resources to understand what precedent has to say about any given issue.  With regards to pesak, he develops a formula that will help him determine which precedent to follow.  He identifies three central Halachic figures, Rif, Rambam, and Rosh, and says that he will poskan like the majority of them.  In such case as only two of them weigh in and disagree, he will use other poskim to make his decision.  Thus, his stated methodology, focuses primarily on textual precedent.  Admittedly, (as the Rama notes), he does not always follow this formula, but it is true that he give primary weight to textual precedent.

Rama, while also focusing on precedent, gives more weight to minhag, both of the Ashkenazi populace, and the minhag endorsed by poskim.  Thus, he balances the pesak of the Beit Yosef by using the sifrei minhag and the customs of the Ashkenazim.  Thus, he acts as an example who allowed custom to take a central role over textual precedent.

Rabbi Shlomo Luria, or the Maharshal, challenges this in his Yam Shel Shlomo.  He opposed the tendency towards codification, and thought that all decisions should be made by returning the Gemara and making one’s own decision.  Precedent could help in that process, but it was interpretation of the original texts that took center stage.

While the Beit Yosef and Rama were accepted in their own day, the Maharshal’s methodology made resurgence under the Gra.  The Gra always challenged both precedent and custom, and ruled based on his own analysis of the sugya.  His insistence on the importance of personal engagement with the sugya became central to the world of Torah.

If one moves to the late 19th and earliest twentieth century, one finds that the two main codes published also stress different elements.  The Mishna Berurah, seems to focus on textual precedent (the focus on the Mishna Berurah), as well as his analysis of the sugya (in Biur Halacha).  e will He will use both of these to challenge custom.  Rabbi Moshe Lichtenstein has suggested that it is this dual focus that 1) leads to his chumrot (as there are two ways he can reach a stringent position) and 2) makes the work so popular.  It feels both comprehensive and original, satisfying the modern desire for returning to both textual precedent and original analysis of canonical texts.

The Aruch HaShulchan, on the other hand, focuses on his own understanding of the sugya, while simultaneously defending minhag.  On the other hand, he seems not as compelled to deal with textual precedent that he disagrees with.

Thus, both the Mishna Berurah and Aruch HaShulchan maintain the post-Gra focus on personal interpretation, but differ on which of the other factors is central in conjunction with it.  In the shiur, I provide the example of davening early on Fridays.  The Mishna Berura rejects davening Mincha and Maariv between plag hamincha and shkia based on his analysis of the ­sugya and the textual precedent he finds in the Achronim.  The Aruch HaShulchan, on the other hand, provides a novel interpretation of the sugya and defends the custom in his time to daven this way.

Moving to recent poskim, the chose as examples Rabbi Moshe Feinstein and Rabbi Ovadiah Yosef.  R. Moshe, is the paradigm of a posek who relies on his own understanding.  Often, in fact, he provides virtually no support for his understanding of a sugya.  Instead, he shows why nothing in Shas contradicts and position, and then leaves the reader to trust his intuitive understanding of the sources.  R. Ovadiah, on the other hand, cites every position known to mankind, and rules based on what he sees to be a decisive majority (giving near veto power to the Beit Yosef).

The example I used was the question of whether one can stand for the Aseret HaDibrot during Kriat HaTorah.  R. Moshe suggests that one can based on a unique understanding of the sugya and rules accordingly.  R. Ovadiah martials a teshuvah of Rambam who forbids it, shows many sources that agree, and negates the Achronim who permitted it, claiming (probably correctly) that they never saw the Rambam.

Thus, to summarize, I noted that while these three factors exist, poskim continue to differ on the relative weight they give to each one.

Authority, Custom, and Canonical Texts

Living the Halachic Process: Eretz Hemdah Institute – Introduction Section 5, The Process of Halacha – Approaches Toward Rendering Halachic Rulings

  1. Absorbing the Details of the Question and its Background
  2. Identifying the Halachic Issues
  3. Research and Appraisal of the Halachic Issues
  4. Translation the Halachic Indications into a Ruling

 

Shulchan Aruch, Rama, and Maharshal

בית יוסף הקדמה

…ואם יאמר אדם בכל דין שיצטרך לחקור שרשו ומוצאו בדברי הגמרא והמפרשים והפוסקים כולם יכבד הדבר עליו מאד. כל שכן כי ילאה למצוא הפתח לדעת מקום הדין בתלמוד. כי עם היות שזיכנו הקדוש ברוך הוא לביאור הרב המגיד ז”ל ולחיבור רבינו ירוחם המורים לנו מקומות הדינים בתלמוד. המעיין בהם יבחין ויכיר חסרונו אם לא יהיה לו היקף גדול בתלמוד. וגם במקומות רבים יחפש ולא ימצא בדבריהם מורה מקום לאותו הדין. אם מגיד המשנה להיות הדין ההוא שלא על פי גירסת הרמב”ם ז”ל או שטתו. ואם רבינו ירוחם להיותו מקצר לפעמים מלהביא כל הדיעות הנאמרות בדין ההוא. אם להיותו כותב המורה מקום בקצת מקומות דרך כלל והמקום שמורה אליו הדין ההוא אינו חוזר אלא לחלק או חלקים מהכלל ההוא ולא לשאר. וילאה המעיין לבקש כל החלקים במקום ההוא אשר הורה אליו ולא ימצא. והגם כי ידע מקום הדין בגמרא יצטרך לעיין כל הסוגיא ההיא עם פירוש רש”י ותוספות ואח”כ לעיין בדברי הרי”ף והרא”ש והר”ן והמרדכי ואח”כ לעיין בהרמב”ם ושאר פוסקים וגם בדברי תשובות הגדולים הנמצאות אצלו לדעת אם הדין ההוא מוסכם מהכל או אם יש בו מחלוקת וכמה מחלוקות בדבר וכדברי מי ראוי להכריע. וזה דבר מבואר בעצמו שהוא דבר שאין לו קצבה:

ואם בדין הבא ליד האדם כך במי שרוצה לידע שרשי כל הדינים על בוריים ולהקיף דברי כל החולקים בהם וחלוקי דברי כל אחד ואחד מהם על אחת כמה וכמה שיבצר ממנו. שאפילו יעיין בכל דין ודין דברי הגמרא והמפרשים ודברי כל הפוסקים שהוא טורח גדול מאד השכחה מצויה באדם ומה גם בדברים רבי ההסתעפות ונמצא יגע לריק ח”ו:

ואם יאמר אדם לבחור בספרי הקוצרים כסמ”ק והאגור והכל בו. באמת שזו דרך קצרה וארוכה כי מעולם לא יוכל לדעת שום דין כהלכתו….

על כן אני הדל באלפי יוסף במוהר”ר אפרים במוהר”ר יוסף קאר”ו זלה”ה קנאתי לה’ צבאות ונערתי חצני לסקל המסילה והסכמתי לחבר ספר כולל כל הדינים הנוהגים בביאור שרשיהם ומוצאיהם מהגמרא עם כל חילוקי סברות הפוסקים איש לא נעדר. ולא ראיתי לעשות ספר זה חיבור בפני עצמו כדי שלא אצטרך לכפול ולכתוב דברי מי שקדמני ולכן הסכמתי לסמכו לאחד מהפוסקים המפורסמים. ועלה בדעתי לסמכו לספר הרמב”ם ז”ל להיותו הפוסק היותר מפורסם בעולם. וחזרתי בי מפני שאינו מביא אלא סברא אחת והייתי צריך להאריך ולכתוב סברות שאר הפוסקים וטעמם. ולכן הסכמתי לסמכו לספר ארבעה טורים שחבר הרב רבינו יעקב בן הרא”ש ז”ל כי הוא כולל רוב דעות הפוסקים:

נמצא שמי שיהיה ספר זה לפניו יהיו סדורים לפניו דברי התלמוד עם פירוש רש”י והתוספות והר”ן ופסקי הרי”ף והרא”ש והמרדכי והרמב”ם והגהותיו ומגיד משנה ורבינו ירוחם וספר התרומה ושבלי הלקט והרוקח ושערי דורא וספר התשב”ץ וספר העיטור ונמקי יוסף וסמ”ג וסמ”ק וארחות חיים ותורת הבית והגהות אשירי וספר המנהיג והאגור וספר בעלי הנפש להראב”ד ותשובות הרא”ש והרשב”א והר”י בר ששת וה”ר שמעון בר צמח ומהר”י קולון ותרומת הדשן. כל דבריהם מבוארים היטיב. ובקצת מקומות מאמרי הזוהר:

ולהיות כי כבר נודע שהרא”ש והמרדכי וסמ”ג וסמ”ק וספר התרומה והגהות מיימון כולם נמשכים אחר דברי התוספות על הרוב לכן אם בקצת מקומות לא אכתוב דעתם אל יחשדנו שומע כי כשאני כותב דעת התוספות איני צריך לכתוב דעת הקדושים הללו שסתמם כפירושם….

ולכן הסכמתי בדעתי כי להיות שלשת עמודי ההוראה אשר הבית בית ישראל נשען עליהם בהוראותיהם הלא המה הרי”ף והרמב”ם והרא”ש ז”ל אמרתי אל לבי שבמקום ששנים מהם מסכימים לדעת אחת נפסוק הלכה כמותם אם לא במקצת מקומות שכל חכמי ישראל או רובם חולקין על הדעת ההוא ולכן פשט המנהג בהיפך:

ומקום שאחד מן הג’ העמודים הנזכרים לא גילה דעתו בדין ההוא והשני עמודים הנשארין חולקין בדבר הנה הרמב”ן והרשב”א והר”ן והמרדכי וסמ”ג ז”ל לפנינו אל מקום אשר יהיה שמה הרוח רוח אלהי”ן קדישין ללכת נלך כי אל הדעת אשר יטו רובן כן נפסוק הלכה:

ובמקום שלא גילה דעתו שום אחד מן הג’ עמודים הנזכרים נפסוק כדברי החכמים המפורסמים שכתבו דעתם בדין ההוא. ודרך זו דרך המלך נכונה וקרובה אל הדעת להרים מכשול:

ואם בקצת ארצות נהגו איסור בקצת דברים אף על פי שאנו נכריע בהפך יחזיקו במנהגם כי כבר קבלו עליהם דברי החכם האוסר ואסור להם לנהוג היתר כדאיתא בפרק מקום שנהגו

דרכי משה הקצר הקדמה

ולעולם שויתי נגד עיני דברי הקדמונים, דברי הגמרא והגאונים, ורי”ף והתוספות והרמב”ם הפוסקים הראשונים, והמרדכי והאשירי והטור המה האחרונים, כי המה באו לפני ולפנים, ובראש כל המחברים המה נמנים. ואף כי הם הפוסקים שפשטו בכל הגולה, וזאת תורת העולה על לבי בראשונה, להורות אחר דבריהם לעדת מי מנה.

וכאשר פסקתי מהם לפעמים דברים ברורים, באו אחרים עם מגילות סתרים, והראו מתוך תשובת החכמים אשר אחריהם אנחנו נגררים, הסגנים והחורים, כתשובת הרא”ש והרשב”א ומהרי”ק וריב”ש ומהרא”י שהמה האורים הגדולים אשר עיני האנשים מאירים, ולבות האנשים מתרדמתן מעירים, ואם המה בני אנשים אנחנו נגדם כחמורים, גם דברי מהרי”ו ומהרי”ל ומהרי”ב שהמה המורים, בהרבה סייגות ומנהגות מחמירים, וע”י זה דברי על פי הקדמונים היו שבורים, ונחשבתי עם חבירי כבוערים, ולא היה לי תחבולה להנצל, בעיון כל דבריהם שארכו כמאצל לאצל, וכי המלאכה מרובה בימים מעוטים ואני הפועל עצל, ואף אם אתעיף בהם עיני ואשכחם כמימא לטיגנא, ושמועתן איננה….

השנית שהוספתי על דבריו כמה וכמה, ופרצתי נגבה וימה, בדברי הראשונים והאחרונים הלא לאלקים פתרונים, ועם החכמה שכנתי ערמה עם נבונים, ובין שולי מעיליו תליתי הפעמונים, כדרך שאמרו (ב”מ פה ב) איסתרא בלגינא קש קש קריא, ותשובתן בצדן מאמרם אל תהי ראש לשועלים והוי זנב לאריה, ועוד כתבתי הרבה תשובות גאונים, ותשובות אחרונים כתשובת מהרי”ו ודברי האיסור והיתר הארוך אשר לא יכזבו מימיו, והמחבר בית יוסף לא ראן מימיו, ואף כי לפעמים כתב דברים שאין הדעת סובלתן, וכפי הנראה לעניות דעתי פוסלתן.

השלישית והוא העיקר, והוא התכלית המבוקש בזה המחקר, כי ידוע שהרב המחבר בית יוסף, בטבעו אל הגדולים נכסף, ופסק הלכה בכל מקום על פי שני ושלשה עדים, המה הגאונים הנחמדים, הרי”ף והרמב”ם והרא”ש בכל מקום ששנים מהם לדעת אחת נצמדים, ולשאר רבוותא אדירי התורה לא חש עליהם, רק במקום גדולים עמד לפסוק הלכה כדברי שניהם, ואף כי הם קמאי ולא בתראי ולא חש לדברים שצווחו בו קמאי דקמאי, הלא הרי”ף שפסק סוף פ”ב דעירובין והסכימו עמו רבים לפסוק הלכה בכל מקום כבתראי ולא לחוש לדברי קמאי, ואפילו במקום הרב אצל התלמיד, וכן פסקו האחרונים תמיד, ובראשם מהרי”ק ומהרא”י בתשובותיהן הנעימות, אשר בהן האירו כל מחשך וגילו כל תעלומות, וע”י זה הדבר סתר כל המנהגים אשר באלו המדינות, אשר רובם בנוים על הכלל הזה בפשיטות ותמימות, ואין מפקפקים אחר דבריהם, ולכן לא רציתי ג”כ לחלוק עליהן, וכתבתי אצל כל דבר הכי נהוג, וטעמי ונמוקי עמי. וכל דבר כתבתי עליו שם אומרו אם לא אמרתי מעצמי, ואז כתבתי נראה לי להיות נקרא בשמי, ואם באולי טעיתי אתי תלין משוגתי, ולא יהא נתלה באחרים סרחוני ושגגתי.

ואף כי בעל המחבר בעצמו נטה מזה הכלל, אשר בהקדמתו כלל, ועל פי שנים יקום דבר, ואביא שני עדים לראיה ומהם אדבר, כי באורח חיים ריש סי’ רנ”ט (ד”ה מוכין) וסוף סי’ רצ”ט (ד”ה אסור) פסק דלא כוותייהו (גם בחושן משפט סימן ש”י (סעיף ב’) לא פסק כרי”ף ורא”ש רק כהרמב”ם וסתר כללו שכלל בהקדמתו שסומך עליו הרב המחבר) ומדבהא מודה מר אפשר דגם במילי אחריני לא אזלינן בתרייהו, וכן כתב מהרי”ו בתשובה סי’ קע”א דעל הרוב פוסקים ע”פ התוספות ומוהר”ם וראבי”ה, וכן מרגלא בפומי דאינשי לפסוק כדברי המרדכי ואשיר”י ובעל הטור ר’ יעקב ב”ר אשר, ובדרך זה הלכתי, ושאר הנחתי…

ים של שלמה מסכת בבא קמא הקדמה

ובגלל הדבר לא יכולתי להתאפק ולמשול ברוחי, מלעשות ספר וחיבור, אף שאין קץ, כמו שנזכר, והזהיר החכם. מ”מ צוקי העת, והירוס דעת המחלקים כמבואר, הביאני הלום, להעלות בספר, ושמתי לבי לתור בחכמה, ולחקור אחר שורש העניין. והעבודה, שלפעמים שבוע אחד ישבתי משתומם בדמיון השכל, עד שיגעתי ומצאתי שורש הענין, ואז כתבתיו בספר. וזו היא שיטתי, להביא כל הדיעות, בין הקדמונים, בין האחרונים, ולא נשאתי פנים לשום מחבר. אף שהדור שלפנינו לעת ההיא, מרוב חולשת ורפיון ידם, אין יכולת בשכלם להשיג, שגדול אחד מן המחברים יטעה בדמיונו, וסוברים מה שכתב בכתב ישן אין להרהר אחריו, ואין נותנים טעם, אלא לסתור דברי חבירו. וכל מה שיוצא מפי אדם, אפילו הוצק חן בשפתים, ופיו מפיק מרגליות. אפילו הכי אומרים מה גברא מגוברין. הלא יש גם לנו לשון למודים, ויד ושם בתלמוד כמותו.

 

משנה ברורה סימן רסז ס”ק ג

(ג) ובפלג וכו’ – משמע מדברי המ”א דאפילו הנוהגין להתפלל מעריב בזמנה מותרים להתפלל בליל שבת מבע”י ובלבד שיהיה מפלג המנחה ואילך דכיון דמצותה להוסיף מחול על הקודש וכבר קבל שבת עליו יכול לסמוך על דעת הסוברים דהוי כלילה לענין תפלה אך הנוהג כן יזהר עכ”פ בע”ש להתפלל מנחה קודם פלג המנחה כדי שלא יהיה תרתי דסתרי אהדדי [היינו דלדעת ר’ יהודה בגמרא זמן מנחה נמשך רק עד פלג המנחה ומשם ואילך הוא זמן תפלת ערבית ולדעת רבנן זמן מנחה הוא עד סוף היום וזמן מעריב הוא בערב] וי”א דבצבור יש להקל להתפלל מעריב מבע”י אף אם התפלל מנחה אחר פלג המנחה ונ”ל שאין לסמוך על זה רק כשהוא מתפלל מעריב עכ”פ בבין השמשות ובשעת הדחק אבל לא כשהוא עדיין ודאי יום וק”ש יחזור ויקרא כשהוא ודאי לילה ועיין בבה”ל:

ביאור הלכה סימן רסז

* ובפלג וכו’ – עיין במ”ב במש”כ וי”א דבצבור וכו’ הוא מדה”ח שכתב דבצבור יש להקל מטעם כיון דבשאר מקומות נוהגין להקל בזה גם בחול וכמש”כ המ”א בסימן רל”ה מטעם שטרחא לאספם פעמים ולקבצם עכ”פ יש להם לסמוך על האי טעמא בערב שבת עכ”ל. ומה שכתבנו שאין לסמוך וכו’ הוא משום דכל האחרונים לא הזכירו קולא זו וטעמם הוא כיון דאנן נהיגין בשאר ימות החול להתפלל בזמנה כדין משום שאין לקולא זו מקור מן הש”ס איך נסמוך על קולא זו בשבת. ומה שכ’ דבבה”ש יש לסמוך להקל בשעת הדחק עיין בסימן תפ”ט סק”ו במ”א לענין ספירה ועיין לעיל בסימן רס”א בבה”ל ד”ה ושעור זמן. אך לענין ק”ש שהוא דאורייתא בודאי צריך מן הדין לחזור ולקראה בשעה שהוא ודאי לילה וכנ”ל בסימן רל”ה ס”א:

 

ערוך השולחן אורח חיים סימן רסז

סעיף ג: ואח”כ מתפללין מעריב וכתבו הטור והש”ע דמקדימין להתפלל ערבית יותר מבימות החול וכ”כ הרמב”ם בפ”ג [הל’ ז’] מתפלה ומפלג המנחה יכול להדליק ולקבל שבת בתפלת ערבית והיינו שעה ורביע קודם השקיעה ואף שבחול מתפלל באותו זמן מנחה מ”מ בע”ש יכול להתפלל אז ערבית ואין זה כסתרי אהדדי דמפני תוספת שבת יכול לעשות כן וגם יש טעם גדול בדבר להקדים ערבית של שבת דהנה תפלת ערבית תקנו כנגד אברים ופדרים שהקריבו בלילה מתמיד של בין הערבים ועתה הרי אסור בלילה להקריבן כדכתיב עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת [שבת קי”ד.] וא”כ בהכרח שהקריבו האברים והפדרים מבעוד יום ולכן גם התפלה שכנגדן ביום [מג”א סק”א] אמנם המנחה של ע”ש בהכרח שיתפלל קודם פלג המנחה דביום אחד א”א לעשות תרתי דסתרי ויש מי שאומר דבציבור גם בכה”ג מותר [דרך החיים]:

סעיף ד: מיהו עכ”פ חזינן דרבותינו הקדמונים צוו לנו להקדים תפלת ערבית מבעוד יום וגדר גדול הוא לשבת לההמון ונשים ועמי הארץ שעינם רק אל זמן התפלה בבהכ”נ ואם יאחרו להתפלל בבהכ”נ הרבה הרבה בכל עיר ועיר שידליקו נרות אחר השקיעה כאשר עינינו רואות ואזנינו שומעות לדאבון לבבינו בכמה עיירות גדולות וקטנות שמאחרים להדליק נרות ובאים לידי חילול שבת רחמנא ליצלן מהאי עונשא רבה וחוב קדוש על הרב והיריאים שבעיר להתפלל מבעוד יום למען למנוע חילול שבת קדש ויש שמתאמצים להתפלל ערבית בזמנה בשבת ועתידים ליתן את הדין דידוע שבזה תלוי שלא יחללו שבת בעיר והמזרז בהקדמת כניסת שבת זכות שבת קדש תגן עליו וכבר הארכנו בזה בכמה מקומות מפני שידוע לנו שהקדמת התפלה מעמדת השבת וקדושתה על מכונה

 

שו”ת אגרות משה אורח חיים ח”ד סימן כב

עמידת העם בקריאת עשרת הדברות מע”כ בני חביבי הרה”ג מוהר”ר דוד פיינשטיין שליט”א.

הנה בדבר עמידת העם בשעת עשרת הדברות שנהגו שיש מפקפקים מהא דאיתא בברכות דף י”ב ע”א דאר”י אמר שמואל אף בגבולין בקשו לקרות עשרת הדברות בק”ש כמו במקדש אלא שכבר בטלום מפני תרעומת המינים ופרש”י שלא יאמרו לע”ה אין שאר תורה אמת ותדעו שאין קורין אלא מה שאמר הקב”ה ושמעו מפיו בסיני שלכן הרי כשעומדין בשעת עשרת הדברות ויושבין בשעת כל הקריאה ג”כ יבואו לומר כן, ואם היא קושיא אין התירוץ שהבאת מלקוטי מהרי”ח מחמת שאיכא טעם לעמוד לזכר ויעמדו מרחוק שהיתה בשעה זו, כלום דהא גם בקריאת עשרת הדברות איכא טעם גדול לאומרן בק”ש אבל חששו לאמירת המינים שאינו בשביל זה אלא שרק אלו לבד הוא אמת, ומה שכתב שמאחר שקורין ג”כ יתר התורה רק עומדים בעשרת הדברות ליכא כל כך חשש הוא טעם דחוק, דהא התם הרי קורין גם פרשיות דק”ש וציצית ושוין כמו עשרת הדברות בלא שום שינוי ומ”מ יאמרו דעשרת הדברות לבד אמת, כ”ש בקריאת התורה שעושין שינוי שיש לחוש שהשינוי הוא שיאמרו המינים דלכן מכבדין קריאה זו משום דרק עשרת הדברות הוא מן השמים והשאר משה בעצמו אמרן. אבל מה שאתה מתרץ מחמת שנהגו לעמוד גם בשירת הים בפ’ בשלח ובשביעי של פסח שמזה רואין שאיכא עוד דברים שעומדים אף שלא שייך שם דברי המינים יבינו שהוא מטעם אחר הוא תירוץ נכון.

אבל לע”ד אין זה בכלל קושיא דבשביל חששא בעלמא שמא יאמרו המינים לע”ה לא היו אוסרין מלקרא עשרת הדברות דהוא דבר שלא בנקל יכולין להטעות אף לע”ה כי מובן הטעם מה שהיה ראוי לקראם בכל יום יותר משאר פרשיות כדכתב הרמב”ם בפירוש למשנה בתמיד רפ”ה לפי שהם עיקר הדת וראשיתו, שלכן חזינן שלא בטלו מלומר במקדש, משום שבמקדש שאיכא תמיד כהנים יראי ה’ בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדם שכולם יראי ה’ וגם תמיד נמצאים שם הסנהדרין מג’ בתי הדינים לא יוכלו המינים להטעותם כי יש להם לשאול תיכף ויבטלו דברי המינים, ורק במה שאמרו במקדש תחלה בברכה עד העולם ולא הזכירו עולם השני יכלו המינים להטעות לע”ה אף במקדש מהשמטת הזכרת עולם השני, אבל במה שקורין עשרת הדברות יותר אין מקום לטעות כלל שלכן לא יכלו להטעות במקדש, ומצד זה התקינו תחלה גם בגבולין עיין בתפא”י בתמיד שם דכך היתה התקנה אף בגבולין לקרות בכל יום עשרת הדברות קודם ק”ש, אולי מקורו הוא מלשון שכבר בטלום דלא שייך לשון בטול על מה שלא היה כלל, ומפרש לשון אף בגבולין בקשו לקרות כן שהיה זה אחר זמן גדול משבטלום שרצו עוד הפעם להנהיג שראו שאין לחשוש בזה שוב, ואמר ר”י אמר שמואל שכיון שכבר בטלום מחמת שבגבולין היו מקומות שלא נמצאו ת”ח והטעו המינים את ע”ה אין להנהיג כהא דחוששין לשמא יחזרו לקלקולם, ולכן בעובדא זו שנהגו לעמוד בעת קריאה זו מפני שזה זכו כל ישראל בעצמן לשמוע מפי הקב”ה בעצמו שזה דבר היותר גדול לחשיבות ישראל דבשביל זה הוצרכו לכל הכנות /הכונות/ דטהרה, שהוא דבר המובן לכל אדם אף שאפשר אולי לחוש לתרעומת המינים בסברא בעלמא אין להקפיד בשביל זה כל זמן שלא אירע שהמינים יטעו את הע”ה לומר כן, וכיון שזהו ענין אחר אינו בכלל מה שבטלו הקריאה דלפ”ז אין לדמות מלתא למלתא בסברות אלא אין לך בו אלא מה שנאסר כבר ולא למילף מזה דבר חדש, לכן נראה דאין לשנות מן המנהג, והוא ככל מנהג שאף אלו שבאים ממקום שלא נהגו כן אסור מדין אל ישנה אדם מפני המחלוקת שתנן בפסחים דף ע”ב וגם צדקת בזה שיחידים שיסברו שיש בזה דמיון להא דבטלו מלקרות לא יתקנו כלום במה שישבו דהרי אם גם בזה שייך חשש תרעומות המינים הרי יהיה זה מצד רוב העם ואם הוא שלא יהיה מסייע בזה אין לו עצה אלא לעמוד בשבת זו בכל הקריאה, אבל אדרבה לדינא אסור לשנות ממנהג הצבור כדלעיל וכדכתבתי. אביך אוהבך בלו”נ, משה פיינשטיין.

שו”ת יחווה דעת חלק א סימן כט

שאלה: הנוהגים לעמוד על רגליהם בעת קריאת עשרת הדברות בחג השבועות, האם יפה עושים על פי ההלכה, וראוי לנהוג כמנהגם, או לא?

תשובה: במסכת ברכות (דף יב ע”א) נאמר: בקשו חז”ל לקבוע אמירת פרשת עשרת הדברות בבתי הכנסת בכל יום ויום, ולמה לא קבעוה, מפני תרעומת המינים. ופירש רש”י: כדי שלא יאמרו המינים לעמי הארץ שאין שאר התורה אמת, ושההוכחה לכך, שהרי אין קוראים בכל יום אלא עשרת הדברות שאמר הקב”ה ושמענו מפיו בסיני. וכן הוא בירושלמי (ברכות פרק א’ הלכה ה’): מפני טענת המינים שלא יהיו אומרים אלו לבדן ניתנו למשה בסיני. ובשו”ת הרשב”א ח”א (סי’ קפ”ד) כתב, שאלתם עוד, מהו לומר עשרת הדברות בשחר בבית הכנסת, לפי שיש אנשים שרוצים להנהיג כן בצבור, תשובה: אסור לעשות כן, ואע”פ ששנינו בתמיד (לב ע”ב), אמר להם הממונה ברכו ברכה אחת, והם בירכו, וקראו עשרת הדברות, שמע, והיה אם שמוע, כבר בטלוה מפני תרעומת המינים. כדאיתא בברכות (יב =עיין שם באורך=) ע”כ. (וכן הוא בתשובת הרשב”א ח”ג סימן רפ”ט). ובטור או”ח (סי’ א’) כתב, וטוב לומר פרשת העקדה ופרשת המן ועשרת הדברות. והקשה על זה מרן הבית יוסף, שהרי אמרו בברכות (יב ע”א) שביטלום מפני תרעומת המינים. ותירץ, שי”ל שדוקא בצבור יש למנוע אמירת עשרת הדברות בכל יום, אבל ביחיד שאין בזה משום תרעומת המינים טוב לאומרם, כדי לזכור מעמד הר סיני בכל יום ע”כ. ולפי זה נראה שאין ראוי לעשות בצבור עדיפות כל שהיא לפרשת עשרת הדברות יותר משאר קריאת התורה, כדי שלא לתת פתחון פה למינים, ומכיון שאנו נוהגים לשבת בעת קריאת ספר תורה, וכמו שפסק מרן בשלחן ערוך /א”ח/ (סי’ קמ”ו סעיף ד’), אין ראוי לעמוד בשעת קריאת עשרת הדברות, מהטעם הנ”ל.

והרמב”ם בתשובה (הוצאת פריימן, ירושלים תרצ”ד, סי’ מ”ו) נשאל: אודות מה שהורה חכם אחד שכל איש אשר יעמוד בעת קריאת עשרת הדברות ראוי לגעור בו, לפי שמעשה זה מדרכי המינים הוא, שאומרים שיש יתרון לעשרת הדברות על שאר פרשיות התורה, וכל דבר שיש למינים פתחון פה עליו חוץ מדעת רבותינו ז”ל, ראוי לנו לפרסם המחלוקת עליהם, וכמו שאמרו (ביומא ב ע”א), מטמאים היו את הכהן השורף את הפרה להוציא מלבן של צדוקים. וחכם אחד נחלק עליו, והביא ראיה מאנשי בבל שהיו נוהגים לעמוד בעת קריאת עשרת הדברות, וחזר והשיב החכם הראשון, שאין ראיה ממנהג בבל, ששורש הדבר היה מפני שהיו מזמינים את הראש – מתיבתא לעלות לתורה ולקרות עשרת הדברות, והקהל היו עומדים לכבודו, והרואים את מנהגם נשתבשו וחשבו שעומדים מפני קריאת עשרת הדברות. והשיב הרמב”ם, שהוראת החכם הראשון היא הנכונה וראיותיו כולן אמתיות, ושבכל מקום שמנהגם לעמוד בעת קריאת עשרת הדברות ראוי למונעם מזה, בהיות שמגיע מזה הפסד אמונתינו, שיבואו לחשוב ולהאמין שיש יתרון לעשרת הדברות על שאר התורה, וזה דבר קשה עד מאד, שהאומר אין תורה מן השמים אין לו חלק לעולם הבא, כמבואר במשנה בסנהדרין (דף צ ע”א). ואין הבדל בין מי שמכחיש את התורה בכללה, לבין המכחיש פסוק אחד מן התורה, וכמבואר בגמרא שם /סנהדרין/ (דף צט ע”א), שהאומר כל התורה מן השמים, חוץ מפסוק זה שמשה מפי עצמו אמרו, אין לו חלק לעולם הבא. ולכן ראוי לסתום כל הפתחים המביאים לאמונה רעה זו. ולכן בטלו קריאת עשרת הדברות בכל יום, מפני תרעמות המינים. ומה שטען החכם האחר שאנשי בבל נוהגים לעמוד בעת קריאת עשרת הדברות, אין טענה זו כלום, לפי שאם נראה אנשים בריאים וחולים, לא נחלה אנחנו את הבריאים כדי שיהיו שוים לחולים, אלא נשתדל להברות את החולים להשוותם לבריאים. עד כאן דברי הרמב”ם. (וראה עוד במילואים שבסוף שו”ת הרמב”ם עמוד שנ”ט). והגאון מהריק”ש בשו”ת אהלי יעקב (סי’ ל”ג) העתיק תשובת הרמב”ם הנ”ל מכתב יד בלשון ערבית ע”ש.

אמנם הגאון רבי שמואל אבוהב בשו”ת דבר שמואל (סי’ רע”ו), העלה לקיים מנהג העומדים בעת קריאת עשרת הדברות, וכתב לחלק בין מה שאמרו בברכות (יב ע”א) הנ”ל, לנידון שלנו, שבנידוננו אין כאן מקום למינים לרדות, כיון שהכוונה מפורסמת וגלויה לכל לתת אל לבנו דרך קימה שיש בה הידור כאילו הקבלנו פני שכינה במעמד הגדול והנורא ההוא, כמו שנאמר, ויתיצבו בתחתית ההר. …

ועינא דשפיר חזי למרן החיד”א בספר טוב עין (סי’ יא), שנשאל על מקומות שנהגו לעמוד בקריאת עשרת הדברות, אם אין בזה חשש תרעומת המינים, והשיב, שמכיון שקוראים בספר תורה בכל שבת ויום טוב, ואף ביום חג השבועות שקוראים עשרת הדברות קוראים גם חלק מפרשת יתרו, מוכח שהכל אמת, אלא שעומדים בקריאת עשרת הדברות, להיות יסודי התורה ונכתבו בלוחות הברית, והקב”ה אמרם לכל ישראל. ויחרד כל העם וינועו ויעמדו מרחוק. ולכן עושים זכר בקימה בעת אמירתם, ואין בזה משום תרעומת המינים. וכעין מ”ש המטה יהודה (סי’ א’ סק”ו) הנ”ל. לפיכך מאחר שנהגו כל העם במקומות ההם לקום בי’ הדברות, חייבים הכל לעמוד, ואין שום אחד רשאי להשאר יושב, שאע”פ שאין חיוב מן הדין לקום, כיון שנהגו שם כל העם לעמוד נעשה חיוב על הכל, שאם לא יעמוד נראה בעיני ההמון כמזלזל ח”ו. ועוד שהרי אמרו חז”ל לא ישב בין העומדים. וכיוצא בזה כתב הכנסת הגדולה (באבן העזר סי’ ס”ב) בענין קימה בשעת אמירת שבע ברכות החופה עכת”ד…. סוף דבר שהעיקר הוא כדברי רבינו הרמב”ם בתשובה, ואין לזוז מדבריו ימין ושמאל ואכמ”ל יותר ועוד חזון למועד.+ ולכן העיקר בזה שיש למחות במי שעומד בקריאת עשרת הדברות. ומכל שכן במקום שתלמידי חכמים יושבים בעת הקריאה, שיש למחות במי שעומד, משום יוהרא, (מלבד הטעם של תרעומת המינים), וכמבואר בשו”ת קול אליהו (חאו”ח סי’ ה’). וראה עוד בספר ווי העמודים על היראים (סי’ ל”ו אות י’), ובפתח הדביר (סי’ קמ”ו אות ג’). ובשו”ת ציץ הקודש (סי’ כ”ו אות ט’). ובשדי חמד, פאת השדה (מערכת ב’ כלל כ”ט), ובספר נוה שלום חזן (הלכות קריאת התורה אות כ”ב). ואם העולה לקרות בתורה אביו או רבו, יעמוד מיד עם עלותו לקרות בתורה, שעל ידי כך ניכר הדבר שעמידתו אינה משום עשרת הדברות דוקא, ובזה אין כל חשש.

שו”ת יביע אומר חלק ח – אורח חיים סימן טו ד”ה טז. בסימן

טז. בסימן לא אות ה, יש מקומות שנהגו לעמוד בעת קריאת עשרת הדברות, ואין מנהגינו כן, עכ”ל. נ”ב וכן העלתי בשו”ת יחוה דעת ח”א (סי’ כט) ע”פ תשובת הרמב”ם (פריימן, סי’ מו) שיש למנוע מנהג שנהגו באיזה מקומות לעמוד בעת קריאת עשרת הדברות, פן יבואו לחשוב שיש יתרון לעשרת הדברות על שאר התורה. וכמ”ש בברכות (יב א) לחוש בכיוצא בזה מפני תרעומת המינים. ע”ש. וכן עשו מעשה כמה גאונים לבטל מנהג זה. וכמש”כ בשו”ת יחוה דעת ח”ו (סי’ ח). ושם כתבנו שאילו ראו מרן החיד”א ודעמיה (שנתנו סמוכים למנהג שנהגו לעמוד) תשובת הרמב”ם היו מבטלים דעתם מקמי דיקר אורייתיה של הרמב”ם. וראיתי למי שיצא חוצץ בזה לחלוק על דברינו, ואין דבריו נכונים כלל, ואכמ”ל.

 

Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s