Balancing Education, Rebuke, and the Fear of Causing Estrangement

Rabbi Daniel Mann just posted a very sensitive teshuva (here) about a secular Jew whose religious relatives are worried that the more he learns about Judaism, the more likely he will lose his tinok shenishba status and become a Rasha.  I encourage reading his teshuva.  One point that jumps out at me is the inherent tension created by the obligation to educate (or rebuke).  By educating, we provide opportunities for religious growth, but at the same time, we remove the excuse of ignorance from those students who choose to willfully ignore what we teach.  At face value, this flies in the face of the principle mutav sheyiyhu shogegin, it is better that willful sinners remain accidental sinners, a principle that under certain circumstances allows us to refrain from rebuking.  However, it is clear that cannot be the case.  As a community, our goal is to educate and improve the members of our community.  We cannot be held hostage by the possibility that people will choose, despite knowing what is right, to do what is wrong.  Mutav Sheyiyhu Shogegin by definition must therefore be limited.

This point is made clearly in a teshuva of Chavot Yair where he states emphatically that we cannot allow the principle of mutav from preventing us from criticizing sinful behavior, even if we are afraid, or even confident, that the sinner will lash out and commit even more sins after being rebuked.  Mutav, he claims, only applies to those who are sinning (as the phrase implies) accidentally, and we think we cannot convince they are wrong.  Those who are in fact willful sinners cannot hold Halacha hostage and claim we have to give up on our standards so as not to encourage them to sin more.

However, this is not completely true.  The Rashba suggests that, in fact, sometimes we do have to be derelict in our responsibilities to rebuke others if the communal fall out will be too great.  He goes as far as to say it is an aveirah lishma and a form of akirat davar min haTorah which is necessary depending on time and place.   Rabbi Yehuda Amital zecher tzaddik levracha (Risisei Tal Chapter 37), the late Rosh Yeshiva of my Yeshiva, cites this teshuva as part of his broad discussion of the parameters of mutav.  He notes that the Rashba is undeniably correct – while in theory we cannot be held hostage by sinners, in practice, this is not the case.  Being a leader means recognizing that sometimes we must see beyond the local halacha and understand the communal implications of what we do.  Sometimes, even when rebuke is in order, as the Rashba says, it is better to be silent.

He notes that this sensitivity is seen in the famous position of Rabbi Shlomo Zalman Aurbach, that nowadays it is lifnei iver  to refrain from giving food to someone who will not make a bracha, while it was once lifnei iver  to give it. In today’s world, potential animosity or real animosity lies beneath the surface in our relationships with people of varying religious commitments, within our community or without.

However, R. Amital notes, that does not mean our responsibility to educate disappears.  On the contrary, difficult situations demand that we be creative in finding ways to influence and inspire that will not push people away, even sinners who may not deserve our concern.   As usual, R. Amital’s wisdom should help guide us in difficult communal situations.  I did not start this piece with any political intentions in mind, but I see that my thoughts have wandered it that direction.   I guess that is for the best.  Torah always has insight on how to guide us to any situation after all.    I would be happy to hear other people’s thoughts.

 

שו”ת חוות יאיר סימן קמא

שאלה ששאלת פלוני דפקר ביי”נ ובקשו הקהל לענשו בממון ולעשות כרוז עליו והרב מ”ץ שלהם מיחה בידם באמרו דאיכא למיחש דפקר טפי ויאכל ג”כ דבר איסור ויצא חוץ לדת וקולר העון יהיה תלוי בקהל שהביאו לידי כך. הנה לכאורה צדקו דברי הרב זכר לדבר מ”ש הרמב”ם הובא בש”ע בח”מ סי’ י”ז ס”ג שאין בנו כח להעמיד משפטי הדת על תילם ובכה”ג כתב מהרי”ו הובא בהג”ה בי”ד ס”ס של”ד שנהגו להקל מלמחות בעוברי עבירה וכו’. [ע”ע הג”ה רמ”א ח”מ ר”ס י”ב] גם ארז”ל במס’ סוטה לעולם תהא שמאל דוחה וכו’ לא כיהושיע בן פרחי’ וגו’ וברוב דפוסי’ לא נדפס המאורע מפני הסכנה. ועוד דאמרינן ניחא לת”ח ליעבד עבירה זוטא להפריש תרומה שלא מן המוקף כדי שלא ליעבד ע”ה עבירה רבה. ותו אמרינן במידי דאינו מפורש באורייתא מוטב שיהיו שוגגין וכו’ אף דתוכחה מ”ע היא מכל הלין איכא למישמע דראוי לנו לצאת מגדר הדת מחשש קלקול חברינו בקלקולא רבה אף שכבר התחיל בקלקלה ואכל שום וריחו נודף. אבל כד מעיינת בעיון הדק היטב תמצא שהרב המורה לא לצדקה מיחה בהקהל. וחוששני לו מחטאת אדרבה לו נאה היה ללבוש קנאת ה’ צבאות לנדותו ולענשו עד כי יבא לקבל תשובה ולא יוסף סרה ואם ניחוש לזה ח”ו יוסיפו בני עולה לעשות כל איש הישר בעיניו גם הדיין יחוש לגיזום ולחשש כזה ולא יצדיק צדיק וירשיע רשע לאשר חמוץ ולהשליך טרף משיני רשעים ותושלך אמת ארצה ומשפטי ה’ בטלים. ודווקא במידי דחבירו לא פשע כלל חיישינן בכה”ג ואמרינן מוטב וניחא לת”ח ליעבד איסורא זוטא וכו’ ומ”ש מוטב שיהיו שוגגין וכו’ ג”כ חבירו לא פשע שהרי שוגג הוא עתה ועוד מאחר דידע שלא יקבל תוכחה ממילא אין מצוה כלל להוכיחו כי תכלית התוכחה הוא להחזיר חבירו למוטב ומ”ש שאין בנו כח וכו’ היינו לענין עמידת בעלי דינים ועדים דאין בזה ביטול מצוה כלל במ”ש ועמדו שני האנשים ואינה רק אסמכתא כמ”ש הסמ”ע וע’ מ”ש מהר”ם שנהגו (ונ”ל ראיה למנהג מ”ש אלמלא תודס אתה וכו’ ובעי למימר דבעל אגרוף הוי ונלמד עוד ממסקנא דמטיל מלאי וכו’ דאפילו על חשש מניעת ריוח דת”ח כ”ש על גרם היזק ממונם רשאים למנוע מלנדותו) להקל מלמחות בעוברי עבירה טעמו בצדו מפני חשש סכנה של המוחים [כ”ש של הציבור עשו”ת מהר”ם מלובלין קל”ח] לא מחשש קלקולם של בעלי עבירה ומ”ש לא כיהושיע בן פרחיה וכו’ היינו מפני שהגדיל לעשות עמו להחרימו בפרסום גדול ולא היה חייב נידוי בההוא עובדא שאמר ההוא אכסניא עיני’ טרוטות וע”ש מש”כ באם פשע בר ישראל במידי דחייב עלי’ ממון או מלקות או נידוי אין למנוע כלל מחשש שיוסיף ויגדל עון לזוז ח”ו מדין ודת תורתינו וגדולה מזו אמרו במשנה [עי’ תשובה קמ”ב הסמוכה ומ”ש בסמוך עליה בהשמטה] כרם רבעי מציינין אותו וכו’ בד”א בשביעית פי’ שהכל הפקר מש”כ בכל השנה אין להזהירו ולהודיע שיש בדבר פלוני עבירה מפני דבלאו הכי נמי ע”כ יש בו עבירה זולת זה הלעיטהו לרשע וימות ומעולם לא חשו סנהדרין בזמן הבית לזה פן ע”י חשש זה ירבו בעלי עבירה ועל בכה”ג אמרו אף הם מרבים שופכי דמים בישראל. והרי בן אשה ישראלית יצא מב”ד של משה מחויב עמד וגידף ולית דחש ליה. וגבי גרים מאיימין עליהם ומודיעין להם שפלות וגלות ישראל מ”ט דאי פריש לפרוש משום דקשין גרים לישראל וכו’ ש”מ דחוששין לתקנת הכלל אף שהוא נגד תקנת היחיד ועוד אמרינן גבי גרים מפני מה הזהירה תורה בכ”ד מקומות על אונאות הגר מפני שסורו רע פי’ פן יחזור לסורו ומ”מ אמרה תורה משפט אחד יהיה לגר ולאזרח ולא חששה פן יחזור לסורו: ה”נ עבדינן אנן לעשות כדין וכדת תורתינו ולא נחוש לקלקול המקולקל שפשע אף ביחיד נגד יחיד כ”ש בשיש חשש קלקול הנשארים אשר עיקר עונש הרשע מכוון לזה כמ”ש התורה כמה פעמים והנשארים ישמעו ויראו ובכה”ג ארז”ל בפ’ הנחנקין שהב”ד אין רשאין למחול על המראת הזקן שלא ירבו מחלוקת בישראל אף שודאי אין עבירה במחילתן ומה מאוד צריכין אנו לחוש לקלקול הדור אף להמית נפש נקי צדיק מדין שנעשה בו כמ”ש שאחד רכב על הסוס בשבת וסקלוהו מפני שהשעה הית’ צריכ’ לכך כ”ש שלא נצא חוץ מקו המשפט מחשש קלקול המקולקל שפשע. וריש שבת מקשי הש”ס על דבעי לפרש הדביק פת בתנור התירו לאחר לרדותו קודם שיבא לידי איסור סקילה וכי אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך ופי’ התוס’ היינו משום שחברו פשע אף כי רדיית הפת אינו רק איסור דרבנן. ומצאתי שכ”כ מהרא”י מאגודה הביאו רמ”א בהג”ה י”ד ר”ס של”ד ולא תימא דשטר ושוברו עמו הוא כי ה”ה בט”ז השיג על זה אמינא אף כי קטני הרב בט”ז עבה ממתני וכד ניים ושכיב דעתי’ צילא טפי מכד שתינא רביעי’ חמרא ואכילנ’ בישרא דתורא מ”מ יש בי כח להשיג כדי להציל ולסתור ע”מ לבנות ולטעון ע”מ לפרוק ולהעמיד דברי אגודה ומהרא”י ורמ”א. דמ”ש דרבי בנבואתו קמ”ל להודיע שנבואתו אמת אין לנו דוחק גדול מזה הן מסברא דנימא בנבואה שנזרקה בפיו לפני מותו שבא להודיע בכוונה ורצון להוכיח שדבריו אמיתיי’ הן מגמ’ שכבר אמר שם ג”כ דברים שע”י נתאמתו דבריו בלידת רב אדא ובכמה ענינים יע”ש ובמה דמייתי ראיה מנמכר לע”ז פס”ל וכל תמונה אין בו נדנוד ראיה דודאי מי שיכול להוציא מומר כזה כופר ביחוד ובבורא עולם מידם מצוה רבה עשה שאין במעשיהו נגד הדת גם הנמכר מפני דחקו נמכר ורוצה לחזור לדת עתה אמרה תורה גאולה תהיה לו ואין צורך להאריך בזה. ומה שהביא עוד ראיה משו”ת מהרר”י מינץ אין התשובה בידי ויש לי לעיין שם אי”ה כי באמת צ”ע דראיה דמייתי מהרר”י מההיא אתתא דהוי עבדי בה אסורא וכו’ י”ל שאני שם דהוי חטא רבים שאפילו למצוה דרבים לענות איש”ר במנין מצוה לשחררו כבגמ’ וש”ע י”ד סי’ רס”ד סע”ט וע’ בתוס’ ריש שבת הנ”ל ואם תרצה לומר דגם חשש המרת ב’ נפשות שזכר מהרר”י מקרי רבים א”כ מכ”ש דאין ראיה ממהרר”י למ”ש ט”ז. ועוד את”ל דמ”ש הט”ז לתרץ מה קמ”ל רבי לא תירץ מה קמ”ל הש”ס דהאגודה זכר שניהם ודוק. כך נלפענ”ד אף כי באמת לדעתי מגמ’ דמייתי אגודה אין ראיה דהש”ס אשמעינן דברי נבואת רבי בשעת מותו ע”ד תוסף רוחם יגועון וכי גרע הא מילתא מכמה מעשי’ וסיפורי הגדה משבחי חכמינו ז”ל דאיתא בגמ’ וכ”ש דדוחק לומר דרבי גופי’ קמ”ל דין חדש תוך נבואתו ועוד דא”כ צריכי’ אנו ג”כ טעם למ”ש היום נולד רב אדא וכו’ ואינך דמייתי שם. ועוד נראה דאם הי’ לנו מקום לומר דקמ”ל הש”ס או רבי דין חדש הי’ לנו יותר ויותר לומר דאשמעינן דלא יפה עשה רב אחא שהחרימם דחזי מה סליק בהו וקמ”ל רבי דיש לחוש להמרה במקום דיש חשש כמו בההוא עובדא שחיללו שבת בפרהסיא דאי לדעת אגודה נשאר קשה מה צורך בדברי רבי מה שכבר נתפרסם בבבל ובלי ספק שבהמשך הימים יגיע השמועה גם לא”י. ומ”מ מה שכתבנו לקיים דברי אגודה: נלפענ”ד אמת ונכון ואין זר לומר דרב אחא לא יפה עשה דלא עדיף מבן פרחיה: נאם יאיר חיים בכרך טו”ב טב”ת לפ”ק +ע’ שתי הלחם סימן ל”א בתשו’ הגאון ר’ יעקב עמדין.+ +/מהגהות ב”ד/ עשו”ת שאילת יעב”ץ (סי’ ע”ט) ושתי הלחם (סי’ ל”א) וח”ס אה”ע ח”א (סי’ ל”ו) ודרכי הוראה למהרצ”ח (סי’ כ”ז) וש”ת זכרון יוסף חא”ח (סי’ י”ז) מ”ש בדברי המחבר:+

שו”ת הרשב”א חלק ה סימן רלח

וזה מה שהשבתי לחכם ר’ יעקב בן הכשף, בעל ישיבה בטוליטולה, על הנהגת המדינה זו, ויסור העוברים.

דע: כי לשון רכה תשבור גרם, ולעולם כל מישר ומישר, ופנה דרך לפני העם, להסיר המכשלה את העם צריך לעלות מן הקלה אל החמורה. ואין נוטלין כל החבלה ביחד, ואחר כוונת הלב הדברים אמורים. כבר ידעת מ”ש בנזיר (דף כג:): גדולה עבירה לשמה, ממצוה שלא לשמה. וכבר הראו לנו מועצות ודעת, במה שהזכירו בפ”ק דע”ז (דף טז) גבי של בית רבי, שהיה מקריב לבית קיסר שור פיטם ביום אידם, חיסר ד’ רבוון. שלא יהיו מקריבין אותו יום, אלא למחר. חיסר ד’ רבוון, שלא מקריבין אותו כל עיקר. ואמרו: ר’ למעקר מילתא בעי, ועקרי אותה פורתא פורתא. הנה זאת שמענה, ואתה דע לך עוד, כי אי אפשר לנהוג בכל האנשים במדה אחת. וזכור נא ענין דוד אדונינו מלכינו, אשר נהג להעלים עינו מיואב ושמעי, ואע”פ שהיו בני מות. והטענה שאמר: כי היום ידעתי שאני מלך על ישראל. כי לכל זמן מזומן, והעלמת עין מן העובר, לעתים מצוה, והכל לפי צורך השעה. והחכם מעלים עיין לעתים בקלות. ואני רואה שצריך שיתחזק ענין התקנות בתחילה, ולא יכנס במחלוקת. וכבר ידעת ענין מלכנו הראשון שאול, כי היה כמחריש +יש להרגיש על זה, שהרי מצינו דבעבור זה נענש שאול המלך, משום דמחל על כבודו, וניטל המלכות ממנו, כמ”ש ביומא כ”ב ע”ב. אם לא שנאמר דרבי’ המחבר ז”ל השמיענו טעם לשאול המלך, על הנהגה הזאת, וללמוד ממנו בהדרגה וק”ל.+ והעלמת עין בדבר זה, עד אשר יחזקו זרועות העומדים על הפקודים, מצוה רבה. והמקיים את המצוה, עשה סמוכות לתקנה, ובנקלה חומה בצורה. ואחר תחזקנה ידיך, ומלכת בכל אשר תאוה נפשך. והנך רואה כי גלתה סנהדרין ממקומה, כדאיתא (בסנהדרין דף מא) כדי שלא יצטרכו לרבות בדיני נפשות, מפני שראו דרבו הרצחנים. כ”ש אנו, שאין בנו כח מדין תורה לדין בדיני נפשות, ואף לא בדיני קנסות, אלא לצורך השעה. ולא לעבור על דברי תורה, אלא לעשות סייג לתורה, כמוזכר בסנהדרין (דף מו) וביבמות (דף צ). ואם השתיקה לעתים לגדר, אין כאן סייג בחזקה ידבק ההפך. זהו עצתי, שתפתה בלשון רכה, פעם ושתים. והרבה רעים על הרעים, שמאל דוחה וימין מקרבת, אולי יזכו, וישובו מדרכם הרעה, ורשעים עוד אינם. ואם לא ישמעו, ויעברו בשלח יעבורו, תלוש ומרוט, טול מקל והך על קדקדם, אלף ופרוטרוט. היש דבר שצריך שישקול הפסד כנגד שכר. וצריך מתון והסכמה והמלכה, ומתוך כך יסור הרבים לשום שמים. כי כל שהמעשה גדול, וחזקת היד רצה, צריך יותר השגחה והסרת הכעס. וצריך שיהא הדיין חושש את עצמו, שמא אש קנאתו לשי”ת =לשם יתברך= תבער בו, ותהיה גורמת להעלם הדרך הטוב והנכון מעליו. על כן, כי תבא הנקימה לפניו, בעודה בכפו לא יבלענה, שמא יאכלנה פגא. אלא יבשלנה, וימתיקנה בסוד הזקנים, וישרים בלבותם. ואם יש אנשים רשעים מפורסמים, ורצית למתקם, ועוד הם בתמרוריהם עומדים, תמנה עם הזקנים, בין להלקות, בין לקוץ יד או רגל, ואפי’ להמיתו +/הערת מגיה הדפוס/ כל זה איירי דוקא בהורמנה דמלכא, וכדאסיק בסוף דבריו. שהיה רשב”א הורג ברשעי ישראל, בהורמנא דמלכא דוקא.+ ואף על פי שדיני התורה בטלו מן הסנהדרין, עוד לא בטלו לצורך השעה. הנה אמרו בפרק כל היד (דף יג:): רב הונא קץ ידא. ואמרו ביבמות פרק האשה רבה (שם /צ’/): שבית דין מתנין לעקור דבר מן התורה, לגדור דבר הצריך גדר, וצורך שעה. דתניא: אליו תשמעון, אפי’ אמר לך עבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה, כגון אליהו בהר הכרמל, הכל לפי שעה, שמע. למסקנא, למגדר מילתא. ותניא: א”ר אליעזר בן יעקב: שמעתי שב”ד מכין ועונשין שלא מן התורה. לא לעבור על דברי תורה, אלא לעשות סייג לתורה. ומעשה באדם אחד, שרכב על סוס בשבת בימי יונים, והביאהו לב”ד וסקלוהו. ולא מפני שראוי לכך, אלא שהשעה צריכה לכך. ובכולם אסיקנן: טעמא למגדר מילתא. ושוב מעשה באדם שהטיח את אשתו תחת התאנה, והביאו לב”ד וכו’. ולא מפני שראוי לכך, אלא דהשעה צריכה לכך. והנה שמעון בן שטח תלה פ’ נשים באשקלון ביום אחד, כמוזכר בפרק נגמר הדין. ואע”פ שאין תולין נשים, ושאינם דנין שנים ביום אחד, והנה ר”ש בן אלעזר שהיה גדולם של ישראל, שהיה הורג ברשעי ישראל בהורמנא דמלכא, ושלא בעדים והתראה, כמוזכר בפ’ השוכר את הפועלים (דף פג:) +עי’ מ”ש ר’ המחבר ז”ל בתשו’ ח”ג סי’ שצ”ג, ומ”ש מרן הב”י בח”מ סי’ ב’ ועיין לקמן בסי’ רל”ט+.

שו”ת מנחת שלמה חלק א סימן לה

הערות בענין איסור לפני עור

א כיבוד באכילה ושתיה למי שיודע שלא יברך.

בהא דצריך כל אדם לשום דרכיו ולכוין מעשיו לשם שמים, חושבני, במי שבא אליו אורח חשוב, אשר איננו שומר תורה ומצוה, אבל עדיין יש לו אהבה לבני תורה, וגם תומך במוסדות תורה וכדומה, ואם הבעה”ב לא יתנהג אתו בנימוס המקובל לכבד אותו במידי דמיכל ומשתי, בגלל זה שמצד הדין אסור ליתן לאכול אלא למי שיודע שנוטל ידיו ומברך (כמבואר בשו”ע או”ח סי’ קס”ט סעי’ ב’), וכמו כן אם אפילו בצורה מכובדת יבקש ממנו ליטול ידים ולברך, יראה הדבר כפגיעה ועלבון בכבודו, וזה גם ירגיז אותו מאד, ויתכן שבגלל הדבר הזה יתרחק חו”ש ביותר מהתורה, וגם יבוא לידי כעס ושנאה על כל ההולכים בדרך התורה, דבכה”ג חושבני, שנכון באמת לכבד אותו באכילה ושתי’, ולא לחשוש כלל לאיסור של לפני עור לא תתן מכשול, משום דאף שאין אומרים לאדם לעשות איסורא זוטא כדי להציל אחרים מאיסורא רבה, ואסור ודאי להפריש תרו”מ בשבת כדי להציל בכך אחרים מאיסור חמור של טבל, מ”מ בנידון זה, הואיל וכל האיסור של הנותן לו לאכול הוא רק עבירה של נתינת מכשול, וכיון שאם לא יתן לו לאכול הרי יכשל האורח באיסור יותר גדול, נמצא דליכא כלל שום עבירה, כיון דליכא הכא שום נתינת מכשול, אלא אדרבה יש כאן הצלה ממכשול גדול מאד ע”י זה שהחליף אותו בקום ועשה במכשול יותר קטן. /מילואים והשמטות/ +ואף שכעי”ז כתב גם הרעק”א ביו”ד קפ”א ס”ו לענין אשה המקפת פאת ראש האיש ומ”מ כתב רק בלשון “ואולי”, שאני הכא דבזה שהוא נמנע מלכבדו הוא עצמו חשיב כמכשילו ביותר.+

ונראה שאם אחד רואה בחברו ששותה יין של ערלה, ואינו יכול בשום אופן למונעו אלא ע”י זה שיחליף אותו ביין של טבל, או של סתם יינם, דמסתבר דאין כאן שום איסור בזה שעושה מעשה בקום ועשה, ונותן לו יין של טבל, כיון דלא קעביד שום מכשול, אלא אדרבה מציל אותו בכך ממכשול יותר גדול. (אך מסתפק אני לפי הכלל הידוע של המל”מ בפ”ד ממלוה ה”ב, דאין אדם נפטר מלפני עור אלא א”כ יכול הנזיר ליקח את היין בעצמו, או יש עכו”ם שיתן לו, אבל לא מפני זה שיש ישראל אחר דלא איכפת לי’ לעבור ע”ש, דלפי”ז איך הוא הדין בכה”ג שיש עוברי עברה שמוכרים נבלה וטרפה לישראלים, אם מותר לישראל כשר למכור להם טרפה דרבנן, מי אמרינן דשרי, הואיל ומציל בכך את האוכלים מאיסור דאורייתא, או אפשר דמחמת האחרים שעוברים על לאו דלפני עור, אי אפשר לנו להתיר משום כך למכור טרפה דרבנן, ולהפקיע מזה האיסור של לפני עור).

ומה שאין מוסרין דמי שביעית לעם הארץ, אע”פ שע”י זה לוקח ממנו גוף הפירות של שביעית, היינו מפני שזה ממש אותה עברה, וגם אפשר שע”י הדמים הוא עלול יותר לבוא לידי עברה מאשר אילו היו נשארים אצלו הפירות עצמו, משא”כ בנד”ד, ה”ז דומה למי שקוטע אצבע מרגלו של חברו בכדי להציל אותו בכך מקטיעת כל היד שלו, דפשוט הוא דאינו קרוי מזיק אלא מתקן, ומצוה הוא דקעביד ולא עברה, כך גם כאן אינו חשוב כמכשיל אלא אדרבה במעשהו זה הוא מציל אותו מעון חמור של שנאת תורה ולומדי’, ולכן נראה דלפי הצורך שפיר רשאי לכבד אותו במאכל ומשתה, וצריך לעשות כן אע”פ שזה בקום ועשה, וכעי”ז פירשו קרא דאל תוכח לץ פן ישנאך, דכיון שזה ללא הועיל הרי אתה מכשילו בלאו של לא תשנא את אחיך, ואעפ”כ הדבר צריך הכרע. /הערת המחבר/ +הלום נודע שמרן בעל החזו”א זצ”ל בשביעית סי’ י”ב או”ט אינו מתיר בכה”ג באיסור ודאי.+

 

 

Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s