Amoraim Arguing on Tanaaim – The Meiri

It is commonly understood that Amoraim are not allowed to argue with Tanaaim, or at least that they don’t.  The Chazon Ish (Mamrim 2:1) claimed this was because the Tanaaim were greater than the Amoraim and closer to Sinai.  The Kesef Mishna (ibid) and R. Chaim (cited in Kovetz Shiurim Bava Batra 633) claim that they simply agreed not to, but in theory could have (and if they do, we might rule like them).  The Rambam (cited ibid) claims that Amoraim only refrain from disagreeing with Tanaaitic position in Mishanyot or Beraitot.  What surprised me, however, is the position of the Meiri in Seder HaKabbala – his introduction to Pirkei Avot.  He argues that the Amoraim argue with the Tanaaim all the time – whenever the Gemara says “חסורי מחסרא- a text was missing” or זו אינה משנה – they are not trying to reconstruct the intent of any Tanna – they are just arguing on the Tanna and saying that Mishna is not correct, not binding.  [The Gra claims that these phrases mean that there is a position of another Tanna that was not included in the Mishna, and the Amoraim may be ruling like that position that Rebbe chose not to spell out in the Mishna.  While surprising, this does not endorse rampant rejecting of Tanaaitic positions by Amoraim.]  Perhaps this position is well known, but at least for me – it was extremely surprising and would completely change the standard understanding of the purpose of the Amoraim in the Gemara.  The Kesef Mishna and R. Chaim are below.  The Meiri and Gra can be accessed: here.  Note that these sources are discussed by Rav Asher Weiss: here, but he cites the Meiri in the introduction to Shas, though that is as far as I can tell an incorrect citation.

 

 

כסף משנה הלכות ממרים פרק ב הלכה א

אפשר לומר שמיום חתימת המשנה קיימו וקבלו שדורות האחרונים לא יחלקו על הראשונים וכן עשו גם בחתימת הגמ’ שמיום שנחתמה לא ניתן רשות לשום אדם לחלוק עליה:

קובץ שעורים בבא בתרא אות תרלג

תרלג) [דף קע ע”א] אמר רב אין הלכה לא כר’ יהודה ולא כר”י, ופירשב”ם דרב תנא ופליג, ובתוס’ כתובות ד”ח כתבו דר’ יוחנן פליג בזה, וכיון דקיי”ל רב ור”י הלכה כר”י א”כ ס”ל דרב אינו תנא ולא יוכל לחלוק על תנאים, וקשה איך פסקינן הכא הילכתא כרב נגד המשנה, וד”ז שאלתי מכר’ מו”ר הגר”ח הלוי זצ”ל מבריסק, והשיב, דבאמת גם אמורא יש בכוחו לחלוק על תנא, והא דמותבינן תיובתא מתנאי לאמוראי, הוא משום דאמורא אינו חולק על תנא, ואילו ידע דברי התנא לא היה חולק עליו, אבל במקום שחולק להדיא, אפשר להיות הלכה כמותו עכ”ד, ונראה מוכח כן ממה שנמצא בגמ’ בכמה מקומות שאמרו האמוראים על משנה זו אינה משנה, וז”ל רב שרירא גאון באגרתו, והיכא דמשכחינן במתניתין מילתא משבשתא, וצריכא למסמי מינה מידי דאית בה קושיא ולא סליק, אמרינן סמי מכאן כך וכך, כי הנך דאותו ואת בנו דאמרינן אמר ר’ יוחנן פרת חטאת אינה משנה עגלה ערופה אינה משנה, אלמא אי סלקא מתניתין ולא סלקא מברייתא, ואף מסברא דחינן מתניתין כולה, כי ההיא דתנינן בטהרות מסרק של פשתן שניטלו שיניו, ואמרינן בהחולץ ר’ יוחנן ור”ל דאמרי תרווייהו זו אינה משנה ולא עבידנן כוותיה, ממאי דמסיימי דוקני וכו’ עכ”ל, מיהו בעיקר דברי תוס’, דאיכא פלוגתא אי רב הוי תנא או אמורא, אינו נראה כן מדברי רבינו שרירא, וז”ל והוו נמי רבנן אחריני דאיתינון תנאי ואמוראי, כגון ר’ חנינא ור’ ינאי ורב דהוו תלמידי דרבי וכו’ ובכמה דוכתי אמרינן רב תנא ופליג, והוו נמי רבנן אחריני דהוו אמוראי בלחוד, כגון שמואל ורב שילא וכו’ עכ”ל, ונראה הכונה “דהוו תנאי ואמוראי” שהיו במדרגה ממוצעת בין תנאי לאמוראי, וע”כ חולקים על תנאים וגם אמוראים חולקים עליהם, אלא דאכתי לא מיתרצא קושית תוס’ שם לימא ר’ יוחנן אנא דאמרי כרב דהוא תנא, וחידוש גדול נמצא בחידושי הרמב”ן – ב”ב קל”א – דהא דמותבינן תיובתא מתנא לאמורא הוא רק אם דברי התנא נשנו במשנה או בברייתא, אבל אם הן בלשון מימרא אפשר לחלוק על דברי התנא, וכן כתב שם בשיטה בשם רבינו יונה “ואף על פי שאין דרך האמוראין לחלוק על התנאים, הני מילי בדבר שסיימו אותו במשנה או בברייתא” וכן נראה מלשון הגמ’ גיטין דף מ”ב, מימרא הוא ומימרא לרבא לא ס”ל, ופירש רש”י מימרא בעלמא היא ואינה לא משנה ולא ברייתא, ונראה טעם החילוק הזה, משום דמשניות וברייתות נסדרו בהסכם כל חכמי הדור, [וזהו טעם מ”ש בתוס’ דדין מחלוקת ואח”כ סתם אינו תלוי בסידור המשנה שסידר רבי אלא לפי הסדר ששנה לתלמידיו, היינו דכח סתם משנה אינו מפני הכרעתו של רבי דמאי אולמא דרבי משאר תנאי אלא מפני הסכמת כל חכמי הדור שלמד עמהן] אבל מימרא נאמרה על דעת עצמו של התנא שאמרה, ולפי”ז נמצא דהחילוק אינו בין תנאי לאמוראי אלא בין משנה וברייתא למימרא, ונמצא בגמ’ דמקשינן גם מאמוראי קמאי כגון רב ורבה אף דהן מימרא, וצ”ל דמ”מ לא מותבינן תיובתא מינייהו, כמו דמותבינן ממשנה או ברייתא, אלא דהיכא דאפשר לשנויי משנינן, מיהו בסוגיא דיאוש שלא מדעת קאי בתיובתא לרבא ממימרא דר’ יוחנן משום ר’ שמעון בן יהוצדק [שמעתי] וע”ע ברש”י נדה דף כ”ו ע”א ד”ה אמר אביי וכו’ לא תימא תני ר’ חייא וכו’ אלא אימר אמר ר”ח וכו’ ור”ח תנא ואמורא וכו’ עיין שם.

 

 

Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s