Ein Gozrin Gzeira L’Gzeira – Really?

For I long time, I have wondered about the rule of אין גוזרין גזירה לגזירה.  While Rashi (Beitzah 2b) and others in his Beit Midrash (Machzor Vitri Avot 1) make it clear that this is a biblical rule, and many Achronim follow suit, it is far from clear that the Gemara felt that way.  In some places (Chullin 104a-b) it is basically explicit that there are cases when we can make decrees to protect decrees.  Even when the Gemara says that we do not, it seems like Chazal did not, rather than they could not.  Finally, many Rishonim and Achronim thought that we do make decrees to protect decrees in certain circumstances (ex. Karet, as the Beit Yosef notes in several places, such as Yoreh Deah 183).  

It is hard to find a full discussion of the topic, but I came across an excellent teshuva in the Emek Halacha (here, or see end of this post)that presents both sides but make a strong argument for the latter possibility. He argues that the reason Chazal don’t make decrees to protect decrees in a function of another rule – מילתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן. Specifically, the chances of the decree being broken, and that leading the second decree being broken, and that leading to the biblical law being violated in low – and we don’t make decrees to protect against rare phenomena.  For more, see his full teshuva:

שו”ת עמק הלכה חלק א סימן לד

לחכם אחד פאר מקדושים שליט”א. ב”ה. אחדשת”ה!

 

ועד”ת שהעיר בדברי הרשב”א והר”ן ז”ל הובאו דבריהם ביתה יוסף יו”ד סימן קפ”ג וסימן קצ”ז, שכתבו דלהכי זבה אסורה לטבול בשביעי שלה משום שמא תשמש בו ביום ותראה ותסתור ונמצאת זבה למפרע, ואף דגזירה לגזירה היא זו מכל מקום מפני כרת שבה החמירו עכ”ל. ומזה שפט כת”ה נ”י דדעת הרשב”א והר”ן דבאיסור כרת גזרינן אף גזירה לגזירה, ותמה על זה מש”ס ערוך יבמות כ”א גבי שניות לעריות דקאמר הש”ס היא גופא גזירה ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה וכו’, והרי עריות הוי איסור כרת ושפיר גזרינן ומאי פריך הש”ס, עכ”ד כ”ת.

 

הנה גוף הנחתו דס”ל להרשב”א והר”ן דבאיסור כרת גזרינן גזירה לגזירה אינה צודקת לדעתי, משום דהרי הרשב”א והר”ן ז”ל הם מהסוברים דהך איסור דלא תטבול בשביעי אינו אלא לכתחילה אבל בדיעבד עלתה לה טבילה כמבואר בב”י שם סימן קצ”ז, וא”כ מאי שייך להקשות דהוי גזירה לגזירה, הרי באיסור לכתחילה לא שייך הך כללא דאין גוזרין גזירה לגזירה כמו שכתב הטו”ז סימן קצ”ח ס”ק ד’, ומאי קשיא להו להרשב”א והר”ן. וע”כ צריך לומר דכוונתם במה שכתבו “ואף דהוי גזירה לגזירה”, היינו דאף דהרשות ביד חז”ל לגזור בדבר שלא אסרו רק לכתחילה אף הרבה גזירות מכל מקום טעמא בעי מפני מה החמירו כל כך, על זה תירצו דמפני חומר איסור כרת שבה החמירו, אבל גזירה ממש אף באיסור כרת אין גוזרין, ודבר זה מבואר להמעין בלשונם שכתבו “החמירו” עליה ולא נקטו לשון הרגיל “גזרו”, והיינו משום דזה אינו בגדר גזירה כיון דהוי רק איסור לכתחילה, והוי רק חומרא דל”ש ביה כללא דאין גוזרין גזירה לגזירה, וז”ב בפירוש דבריהם באופן דאין ללמוד מזה כלל חדש דבאיסור כרת גזרינן אף גזירה לגזירה.

 

ובטעמא דהא מילתא שכתב הטו”ז דבאיסור שאינו אלא לכתחילה לא שייך הכלל דאין גוזרין גזירה לגזירה, נראה דהוא משום דכל הענין דאין גוזרין גזירה לגזירה יש לומר דמגדר בל תוסיף נגעו בה, ולכך בדבר שאינו רק לכתחילה וחומרא בעלמא דלא שייך גביה דררא דבל תוסיף דלהחמיר יכול כל אחד על עצמו, וע”כ לא שייך בזה כללא דאין גוזרין.

 

וביתר ביאור יש לומר, דהנה בהא דאין גוזרין גזירה לגזירה יש שתי הבנות, האחד הוא דאין היכולת ביד חז”ל לגזור יותר מחדא גזירה, כדיליף מקרא דושמרתם ולא משמרת למשמרת דאסור לגזור יותר מחדא גזירה, והב’ יש לומר דבאמת אין איסור לגזור יותר מגזירה אחת, רק דהוא מקובל אצל חז”ל שלא לגזור רק חדא גזירה, וכמו דאמרינן מלתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן דודאי אין שום הו”א לומר דיהיה אסור לחז”ל לגזור במלתא דלא שכיחא רק שהי’ כלל מקובל בידם שלא לגזור, כן נמי לענין גזרה לגזירה י”ל דהוא כלל מקובל בידם שלא לגזור יותר מחדא גזירה. ובאמת כי בלשון המורגל בש”ס “ואנן ניקום ונגזור” מוכח קצת דהיכולת ביד חכמים לגזור רק דהוא נגד המקובל.

 

ואמנם הפנ”י בריש מסכת ביצה והפרמ”ג בפתיחה כוללת, נראה שתפסו לעיקר דהפירוש דאין גוזרין הוא דאסור לחז”ל לגזור גזירה לגזירה, משום דולא משמרת למשמרת משמע שאסור לעשות יותר מחדא משמרת. ולכאורה צריך להבין, דהרי פשטא דקרא דושמרתם הוא חוב שהטילה תוה”ק על החכמים לעשות משמרת לתורה, אם כן ממילא אי דרשינן ולא משמרת למשמרת שפיר נוכל לומר דהפירוש דכל כך אינם מחויבים לעשות להוסיף עוד משמרת למשמרת, ורק משמרת אחת חייבה התורה ולא יותר, אבל אם ברצונם לעשות יותר מחדא משמרת הרשות בידם. אבל איסורא מנלן. אך באמת הדבר נכון, דהנה הרמב”ם פ”ב מהלכות ממרים הלכה ט’ הכריח דאיסור בל תוסיף ליכא היכא שאינו אומר שדבר זה הוא מן התורה, דאם לא כן איך יכולין חז”ל לגזור גזירות הרי עוברין על בל תוסיף, עיין שם שהראב”ד השיגו, וכתב דב”ת לא שייך רק במצות עשה, כגון לולב וכו’, וחזינן מזה דהיה סברא לומר דבגזירת חכמים יש דררא דבל תוסיף.

 

והנה בש”ס סוטה ג’ מבואר דסבירא ליה לר”י דוקנא לה הנאמר בסוטה הוי רק רשות אף דנכתב בלשון ציווי, ובש”ס שם מפרש טעמא דר”י כלפי שאמרה תורה לא תשנא את אחיך וכו’ יכול כגון זו תלמוד לומר ועבר וכו’, ועיי”ש, ומתבאר מזה דכל היכא דיש סברא חיצונית דאסור לעשות כן אז אמרינן דהתורה כיונה רק להתיר ולא שיהא חוב, וכן הוא הכלל בכל המצות עיין שם. ועיין עוד בש”ס זבחים ס”ו גבי לא יבדיל ובתוס’ שם, דגם בכל לא תעשה שבתורה הוא כן, דהיכא דיש סברא חיצונה דמצוה לעשות כן אז אמרינן דכוונת התורה היתה רק לסלק הסברא חיצונה ולומר דאין כאן מצוה, אבל לא שיהא איסור.

 

ומעתה נחזי אנן, בקרא דושמרתם את משמרתי דיש סברא חיצונה דאסור לעשות משמרת לתורה משום איסורא דבל תוסיף, שוב ע”כ הפירוש בקרא דושמרתם אינו חוב לעשות משמרת, רק רשות שנתנה התורה לעשות משמרת וליכא משום בל תוסיף, דומיא דוקנא לה הנאמר בסוטה, וממילא אי דרשינן ולא משמרת בהכרח לומר דאסור לעשות משמרת למשמרת, ורק משמרת אחת התירה התורה ולא יותר מדררא דבל תוסיף, ושפיר כתבו הפנ”י והפרמ”ג דאסור לגזור גזירה לגזירה. ולפי זה באיסור שלא אסרו רק לכתחילה דליכא גבי’ שום דררא דבל תוסיף כנזכר לעיל, שוב ליכא הך כללא דאין גוזרין גזירה לגזירה.

 

אמנם בגוף הדבר לומר דושמרתם אינו חוב שהטילה תוה”ק על חז”ל רק רשות לעשות משמרת לתורה, הנה מדברי הרמב”ם בהקדמה לסדר זרעים נראה דושמרתם הוי חוב גמור שהטילה תורה על החכמים לעשות משמרת עיין שם, ולפי זה שוב אין לנו לימוד לאסור גזירה לגזירה, דיש לומר הפירוש ולא משמרת היינו שכ”כ אינם מחויבים כנ”ל אבל איסורא ליכא, ולדידיה צריך לומר דהענין דאין גוזרין הוא כלל מקובל ביד חז”ל שלא לגזור, אבל היכולת בידם לגזור רק שלא נהגו כן.

 

ובטעם הדבר מדוע באמת נהגו כן שלא לגזור רק חדא גזירה, נראה דהנה בכל גזירה שגזרו חז”ל הוא מחשש שמא יבוא לעשות איסור, אבל אינו ודאי שיבוא לידי איסור זולת גבי שמא יטה שבת כ”ד שכתבו התוס’ שאינו בחלב מהותך דהוי ודאי שיטה עיין שם, אבל שאר גזירות חז”ל כמו מקח וממכר בשבת משום שמא יכתוב הרי אין ברור שיכתוב רק חשש שמא יבוא לידי כתיבה. ומעתה בגזירה לגזירה הרי יש לנו ב’ צדדים, שלא יבוא לידי איסור, ואף אם יארע פעם אחד שיבוא לידי איסור הוא בגדר מלתא דלא שכיחא, ואם כן כמו מדל”ש לא גזרו בה רבנן מהאי טעמא גופא אין גוזרין גזירה לגזירה, דזה הוי מלתא דלא שכיחא שיבוא לעשות איסור ובמלתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן.

 

ובזה אמינא לישב קושית רש”י בשם רבו ז”ל בריש מסכת ביצה בד”ה והתניא, אהא דפריך שם ואם איתא ליגזור משום הנך דמתילדין ביומיהון, ומשני ביצים גמורים מלתא דלא שכיחא ומלתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן, וקשה מאי פריך וליגזור משום הנך דמתילדין הא הוי גזירה לגזירה, וכן הקשו בתוספות שם. ולפי”ד הנ”ל מיושב לנכון, דהרי כל הטעם דאין גוזרין גזירה לגזירה הוא משום דהוי מילתא דלא שכיחא, וכל זה ניחא אי כבר ידעינן דמילתא דלא שכיחא לא גזרו בו רבנן, אבל להס”ד דלא ידע מהך כללא דמלתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן ממילא גם גזירה לגזירה גזרינן כיון דחד טעמא לתרווייהו, ושפיר פריך הש”ס ודו”ק.

 

והנה כל זה הוא רק אי נימא דושמרתם הוי חוב שחייבה תורה לחכמים לגזור ולעשות משמרת, וממילא דהך ולא משמרת למשמרת הוא רשות ולא איסור, ועכצ”ל דאין גוזרין הוא משום דדמיא למילתא דלא שכיחא. אבל אי נאמר דושמרתם הוי רשות, אם כן ע”כ אי דרשינן ולא משמרת למשמרת פירושו דאסור לעשות יותר מחדא, ושוב הדרא לדוכתא קושית רבו של רש”י דהא הוי גזירה לגזירה, וע”כ צריך לתרץ כמו שכתב רש”י שם דמיירי ביום טוב אחר השבת עייש”ה.

 

ועל פי זה יתישב דקדוק עצום בדברי רש”י ז”ל שם, שאחר שהביא קושית רבו ותירוצו הנ”ל סיים וז”ל והא דאין גוזרין גזירה לגזירה בכל הש”ס הוא מקרא דושמרתם. והוא פלא דמאי בעי רש”י הכא בזה, אם להשמיענו טעמא דאין גוזרין הוי ליה לפרושי בשבת י”א שהוא הפעם הראשון דמייתי הש”ס הך דאין גוזרין. ולהנ”ל הדבר נכון מאוד, דלהכי הביא ילפותא זו כאן כי היכי דלא תיקשי על רבו ז”ל דמאי הקשה מגזירה לגזירה, הרי בהס”ד אכתי לא ידע דמלתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן, ואם כן גם גזירה לגזירה גוזרין, ולזה סיים דטעמא דאין גוזרין הוא מקרא דושמרתם ושוב לא שייך הא למילתא דלא שכיחא, ושפיר הקשה רבו ז”ל.

 

ובגוף הדבר אי באיסור כרת גזרינן אף גזירה לגזירה, ראיתי בשד”ח ערך גזירה שהשגתיו לפי שעה, שהעיר גם כן מדברי הרשב”א והר”ן שהביא כ”ת נ”י ודחה זה עיין שם בדבריו. ולדעתי יש לומר דזה תליא בפלוגתת יבמות קי”ט גבי היתה לה חמות, דר”נ סבר דרישא איסור כרת חששו סיפא דאיסור לאו לא חששו, ורבא חולק דמכדי הא דאורייתא והא דאורייתא מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת עיין שם, ואם כן לר”נ שפיר יש לומר דאף דבכל מקום לא גזרינן גזירה לגזירה מכל מקום באיסור כרת גזרינן, אבל לרבא דסבירא ליה דאין חילוק בין כרת ללאו כיון דשניהם מן התורה שוב גם לענין גזירה לגזירה אין חילוק. ובזה יתישב קושית כת”ה נ”י מיבמות כ”א הנ”ל, דשם קאי לרבא ולדידיה באמת אין חילוק בין כרת ללאו, ושפיר הקשה הש”ס איהו גופא גזירה וכו’. ועיין ברש”י שם ד”ה מ”ל, שנראה דסבירא ליה לרש”י דבהרחקה גם רבא מודה דיש חילוק בין כרת ללאו, אמנם בש”ס לעיל פ”ב מפורש דאין חילוק וגם בהרחקה סבירא ליה דמה לי איסור לאו מה לי איסור כרת. ועיין בתה”ד סימן ר”נ ובמשנה למלך פ”א מהלכות יום טוב הלכה י”ז ובהגהות הגרי”ב במקומו שם.

 

ועיין במשנה למלך פי”ב מהלכות ביכורים הלכה י”ט, דבאיסור כרת לא מהני ספק ספיקא ואף בספק ספיקא אזלינן לחומרא, והפרמ”ג בפתיחה להלכות טריפות השיגו והביא ראיה גמורה דגם באיסור כרת מהני ספק ספיקא, והאחרונים העירו בזה דתליא בפלוגתת רבא ור”נ, ובזה מישבים קושית הפרמ”ג שם. ואם כן גם לענין גזירה לגזירה יש לומר הכי דתליא בפלוגתא זו, ובזה היה מקום להסביר פלוגתת אביי ורבא בש”ס שבת י”א גבי לא יעמוד אדם ברשות היחיד וישתה ברשות הרבים, וקא בעי הש”ס בכרמלית מהו אמר אביי היא היא רבא אמר היא גופא גזירה ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה עיין שם, והדבר צ”ב דבמאי פליגי. ולהנ”ל הדבר נכון דהא שם באיסורי שבת מיירי דהוא בכרת, וע”כ סבירא ליה לאביי דהיא היא אף דהוי גזירה לגזירה דבאיסור כרת גזרינן אף שני גזירות, ואמנם רבא לשיטתו דמה לי איסור לאו מה לי איסור כרת, וגם באיסור כרת אין גוזרין, שפיר קאמר איהו גופא גזירה וכו’. ומיושב קושית התוס’ שם ד”ה אמר, שהקשו הרי אביי גופא פריך במסכת ביצה למאן דגזר אטו פירות הנושרים, הרי היא גופא גזירה וכו’, ולהנ”ל מיושב דשם מיירי באיסורי יום טוב דלא הוי רק לאו, ובזה שפיר א”ג ורק בשבת ס”ל דהיא היא ודו”ק.

 

והנה התוס’ שם כתבו לחלק דרק בהוצאה ס”ל לאביי דגזרינן גזירה לגזירה, ובמהר”ם לובלין הסביר דבריהם משום דאין הכל יודעין לחלק בין כרמלית לרה”י עיין שם. ודבריו תמוהים דהא אביי מייתי ראיה לדבריו ממתניתין דלא יצא החייט במחטו וכו’, והרי התם לא מיירי כלל מכרמלית, וא”כ גם לאביי יקשה אמאי גזרינן בחייט, ומדברי התוס’ מפורש דכל הני תא שמע אביי קאמר להו עייש”ה, וצע”ג.

 

ובכוונת התוס’ י”ל דכיון דהוצאה היא מלאכה גרועה דמ”ל מרה”י לרה”ר או מרה”י לרה”י כמ”ש התוס’ בריש שבת ד”ב ופשוט, ולזה יש לחוש דמורי בה היתירא טפי משאר איסורים, וע”כ ס”ל לאביי דגזרינן בהוצאה אף גזירה לגזירה, ועיין בפרישה יו”ד סימן קפ”ג שכתב לחלק בין זבה גדולה לקטנה, דבגדולה טפי מורי בה היתר דאין איסורו נראה בעיני המון דאולי לא היתה כלל ז”ג, וע”כ גזרינן גבה גזירה לגזירה עיין שם, וה”ה גבי הוצאה דאין איסורן נראה כ”כ בעיני המון יש לחוש יותר.

 

והנה כ”ת נ”י הביא בשם הגאון הצדיק מאטיניע שליט”א, שאמר לחלק בין הך גזירה לגזירה דטבילה בז’ לשאר גזירות, דהכא הוא החשש שמא באותו פעם תבוא לידי איסור ע”י טבילה זו, אבל בשאר גזירות כמו בשניות לעריות או בחשש דמיעוט המקפיד ל”ה החשש רק שמא עי”ז תבוא בפעם אחר לידי איסור, ולכן רק גבי טבילה בז’ כתבו הרשב”א והר”ן הנ”ל דמשום חומרא דכרת גזרו גזירה לגזירה, אבל בשאר גזירות אף באיסור כרת לא גזרו גזלג”ז. וכת”ה נ”י תפס עליו ממה דקיי”ל דגם בשמיני לא תטבול ביממא משום סרך בתה, והרי זה הוי כמו שאר גזירות דחיישינן שמא תבוא בתה בפעם אחר לידי איסור, עכ”ד.

 

הנה אין זה השגה כלל, דסרך בתה אליבא דכו”ע לא הוי רק לכתחילה, ואין זה ענין כלל לגזלג”ז כמ”ש הטו”ז הנ”ל הבאתיו לעיל. אמנם גוף החילוק, אם כי איתמחי גברא הגה”צ הנ”ל וכל דבריו הם בנותן טעם, אבל כאן לא ירדתי לסוף דעתו הרמה, ואולי כ”ת קיצר בדבריו, דמאי בין זו לשאר גזירות הרי גם בטבילה אינה באה לידי איסור מיד רק דחיישינן שתורה לה היתר אח”כ לשמש ותבוא לידי איסור, והרי היא כמו גבי מיעוט המקפיד, ואם לחלק דבכאן תבוא לידי איסור באותו היום ושם תבוא לידי איסור בזמן מה, הנה איזו גבול ניתן בין היום וליומא אוחרא, ואם לחלק באנו עדיפא י”ל, דשאני הכא דהרי כל גזירת חז”ל הוי החשש ע”י מעשה כמו שמא יעלה ויתלוש, וע”כ א”ג גזלג”ז דכולי האי לא חיישינן שיעשה שני מעשים המביאים לידי איסור, אבל הכא החשש דשמא תראה אינה ע”י מעשה דמעצמה תראה, ע”כ ל”ה בגדר גזירה לגזירה, ובאיסור כרת החמירו לגזור גזירה לגזירה כזו אבל בשאר גזירות דתליא במעשה לא גזרו אף באיסור כרת.

 

אמנם לדעתי א”צ לכל זה משום דאסתגיר בקמייתא, דאין ללמוד מדברי הרשב”א והר”ן כלל חדש דבאיסור כרת גזרינן גזירה לגזירה, דהם לא נקטו בלשונם רק ויחמירו, וחומרא אינה בכלל גזירה לגזירה, וזה ברור.

 

 

Advertisements

2 thoughts on “Ein Gozrin Gzeira L’Gzeira – Really?

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s