On Chilul Hashem as a Motivation in Pesak

Sorry for the hiatus – packing up a lift for Israel is no small task.

Last week I had the privilege of giving a shiur to the Summer Beit Midrash on pesikat halacha bishaat hadechak – the philosophical and procedural issues involved in rendering halachic decisions under extenuating circumstances.  Perhaps at some point I will write up a summary of the shiur (or post the audio).  In the meantime, I wanted to focus on a striking responsa by Rabbi Ovadiah Yosef, Shlit”a.

One of the issues I dealt with was the possible role that chilul Hashem (or more precisely, the desire to prevent it) could have on pesak.  Rabbi Yaakov Charlop, in an article in Techumin 25, catalogs many instances in poskim where this factor plays a prominent role.  The most striking one for me, was  teshuvah by Rabbi Yosef concerning the permissibilty of marrying the Karaites.  He cites a Teshuva attributed to Rabbi Baruch of Mainz, a German Rishon, from the collection Besamim Rosh.  In that responsa, Rabbi Baruch claims that it is permitted, and even if it were not, it would be worth uprooting the law so prevent the desecration of God’s name that would be caused by prohibiting it.   He claims that as the Karaites were subject to the same oppression as the Jews throughout the ages, and sacrificed their lives as Jews, we must recognize them as kosher Jews for the purpose of marriage.  If we didn’t, the world would look and see that despite the fact that both groups suffered together as Jews they could not get along with each other, and that would cause a desecration of God’s name.

However, that was not the surprising part of the responsa.  Rabbi Yosef notes (and many of you may have known this already) that the collection Besamim Rosh is widely considered a forgery.  [See, however,  http://seforim.blogspot.ca/2010/04/benefits-of-internet-besamim-rosh-and.html.]  Yet, Rabbi Yosef argues that despite this, he would be willing to put forth this argument by himself.  Methodologically, he argues that one should accept the compelling material, even if one cannot accept the authority, of Besamim Rosh.  He then expands the argument, arguing for the applicability of the logic in the modern State of Israel where Karaites join the army and put their lives on the line for other Jews.

This teshuva raises many fascinating issues, about the role of chilul Hashem in pesak, the relevance of self-identification as Jews in pesak, and the legitimacy of using questionable sources, especially for novel arguments.  

I will include it below and would appreciate feedback.

1. שו”ת יביע אומר חלק ח – אה”ע סימן יב [עיין במאמרו של יעקב חרל”פ בתחומין כה]

י) וחזי הוית בשו”ת בשמים ראש (סי’ רכ), שהביא תשובה המיוחסת לרבינו ברוך ממגנצא, ושם כתוב להתיר את הקראים לבוא בקהל, שאע”פ שהם חולקים עלינו בעניני גטין וקדושין ובדיני עריות, הרי אין לנו דבר ברור ומסויים שאירע ביניהם שנאסר ע”פ חז”ל, כדי לחוש בגללו לממזרות, ואחזוקי איסורא לא מחזקינן, ואם באנו לחוש לכך, הרי עינינו הרואות שגם חכמי התלמוד שלנו נחלקו בדיני עריות, בדברים דלמ”ד אחד היא אשת איש, ולאידך מ”ד היא פנויה. וכן בענין צרת הבת שנחלקו בית שמאי ובית הלל (בריש יבמות), ואמרינן שעשו ב”ש כדבריהם, אלא דהוו מודיעי לב”ה, ואח”כ נתערבו משפחות אלו בישראל, ואף שהולדות ממזרים לדברי בית הלל (יבמות יד סע”ב), ועכשיו אף לאודועי הוא מן הנמנע, כי פזורים אנו בכל קצות תבל. וכן בכל דבר שיש בו מחלוקת סוגיאן דעלמא שעשו כדבריהם, ואפי’ הכי לא חיישינן. ואין זה ענין לדין אלמנת עיסה ולכל הני דחשו למיעוטא ולספק ספיקא, דהתם אינם אלא אקראי בעלמא, ובאנשים פרטיים, אבל לעקור קהל גדול מלחסות תחת כנפי השכינה הא ודאי שאין לדחות אבן אחר הנופלים מעדת ישראל, המון גדול, הנותנים לב לקיים התורה כמנהג אבותיהם, וסובלים שעבוד הגלות כמונו, ונהרגים על קידוש ה’, וקיימים בכח הרועה שמצילם, כאשר אתנו, ואיך נאמר לקהל גדול כיוצאי מצרים להתרחק מעלינו מפני שאנו צריכים לבדוק בהם אחר חשש ממזרות, וא”כ צא ובדוק בישראל, שבזמן מלכות ירבעם ואחז ומנשה ואמון ויהויקים וכל המלכים הרשעים, רוב ישראל התנהגו שלא ע”פ הקבלה אשר קבלנו בסיני. ואילו היה אסור להתחתן בלי בדיקה מחשש ממזרות, וכן בקראים, איך לא הודיעונו חכמי ישראל בתלמוד שלנו… ואפי’ אילו היה ספק ממזר אסור מן התורה, היה ראוי לעוקרו כדי שיתקדש ולא יתחלל שם שמים בפרהסיא, כי למה יאמרו הגוים הנה עם ה’ אלה, ושתי כתות הן, ושני מיני ישראל, זה זמן עצום בגולה, וכל אחת מהן שונאת את חבירתה, ואינם מתחתנים זה עם זה. ואין לך חלול ה’ גדול מזה. (וכמ”ש ביבמות עט. מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ויתקדש שם שמים בפרהסיא וכו’), וכל שכן שבאמת אין כאן איסור כל שלא נודע לנו בבירור חשש ערוה פרטי. ועוד דקי”ל משפחה שנטמעה נטמעה, ומה לי אם נטמעו בתוכינו או בין הצדוקים, והרי ישראל הם. ואם כי אבות אכלו בוסר זה כאלף שנה, אלה הצאן מה עשו, ואיך יעלה על הדעת לפסול את כולם משום ממזרים שנבלעו בהם, והרי ר’ יהושע הכשיר גר עמוני לבא בקהל, מפני שעלה סנחריב ובלבל את האומות (ברכות כח א), וכל בר דעת יודע שבלי ספק בזמן ר’ יהושע היו בארץ בני עמון מיעוט של עמונים, יותר ממה שיש מיעוט ממזרים בקראים, ואעפ”כ לא חש להם וכו’. עכת”ד. …

והנה אע”פ שידוע ומפורסם שכמה מגאוני ישראל קראו מלא אחרי הספר “בשמים ראש”, ושאינו אלא מעשה ידי הרב ר’ שאול ברלין, ולאו מר בריה דרבינא חתים עליו…ומיהו אף שאין למדים מהבשמים ראש אלא מצד האמור בו, ולא מצד האומר, וכמ”ש ידידנו המנוח הגרש”י זוין זצ”ל בס’ המועדים בהלכה (עמוד רנז). וכיו”ב כתב הגאון ממונקאטש בשו”ת מנחת אלעזר ח”ב (ס”ס ה) בד”ה שוב, שאמנם את הטוב נקבל ממנו וכו’ ע”ש. ובמילי מעלייתא דאית ביה דרשינן. הרי כאן נאמרו בו דברים של טעם שראויים להשמע. ומ”ש רבינו ברוך בתשובה המיוחסת לו, שיש חילול ה’ בעיני הגוים שאנו מרחיקים ופוסלים את העדה שסובלת עמנו בגלות וכו’, דברים אלה יש להם תוקף גם בזמנינו, ביתר שאת ויתר עוז. כי ידוע שכמה מהקראים וראשיהם חתרו בכל עוז למען מדינת ישראל, גם בהיותם בגולה, ומהם שנמסרו בידי שלטונות מצרים, והוציאום להורג, על מה שפעלו במסירות נפש למען ישראל, ואף בבואם לארץ ישראל, הם מתגייסים לצבא ישראל, ומגינים עלינו בכל כחם מידי המחבלים הרשעים שונאי ישראל, אשר כל יום יגורו מלחמות, אני שלום וכי אדבר המה למלחמה, ומה יאמרו עלינו החפשים שאינם שומרי תורה ומצות, בראותם שאנו מרחיקים את אלה שמוסרים עצמם בשביל ישראל, ומבדילים אותם מזרע ישראל, וכן לא יעשה. ולכן יש להעמיד הדבר על קו הדין ועל האמת ועל השלום.