Category Archives: Enjoying Torah

And Introduction to Halachic Pluralism – The Introduction to the Tanya

The introduction of the melaket to the Tanya (who was the author but he chose to publish in anonymously) explains the reason why he chose to put the sefer out. In truth, he writes later (in the part we will not discuss) that he did so because the letters which constitute the Tanya had already been published widely but the published versions contained mistakes and therefore he felt that he needed to set it right. This is supported also by the haskamos at the beginning of the sefer. However, before he explains that detail, he explains why he felt these were things which needed to be published at all, let alone in a scrupulously correct text.

הנה מודעת זאת כי מרגלא בפומי דאינשי בכל אנ”ש (אנשי שלומנו) לאמר כי אינה דומה שמיעת דברי מוסר לראייה וקריאה בספרים שהקורא קורא לפי דרכו ודעתו ולפי השגת ותפיסת שכלו באשר הוא שם ואם שכלו ודעתו מבולבלים ובחשיכה יתהלכו בעבודת ה’ בקושי יכול לראות את האור כי טוב הגנוז בספרים אף כי מתוק האור לעינים ומרפא לנפש

The Tanya starts with a statement that books are inadequate for teaching because they rely on a certain level of background knowledge and ability to understand in advance. They can then build on that base. On the other hand, they allow for knowledge to be widely disseminated. Here he is only talking about mussar which can be found in Sefarim but I think that this is a more expansive comment as well will see presently.

ובר מן דין הנה ספרי היראה הבנויים ע”פ שכל אנושי בוודאי אינן שוין לכל נפש כי אין כל השכלים והדעות שוות ואין שכל אדם זה מתפעל ומתעורר ממה שמתפעל שכל חבירו וכמו שארז”ל גבי ברכת חכם הרזים על ששים ריבוא מישראל שאין דעותיהם דומות זו לזו וכו’ וכמ”ש הרמב”ן ז”ל במלחמות שם בפירוש הספרי גבי יהושע שנאמר בו איש אשר רוח בו שיכול להלוך נגד רוחו של כל אחד ואחד וכו’. אלא אפילו בספרי היראה אשר יסודותם בהררי קודש מדרשי חז”ל אשר רוח ה’ דבר בם ומלתו על לשונם ואורייתא וקב”ה כולא חד וכל ששים רבוא כללות ישראל ופרטיהם עד ניצוץ קל שבקלים ופחותי הערך שבעמינו ב”י כולהו מתקשראן באורייתא ואורייתא היא המקשרת אותן להקב”ה כנודע בזה”ק הרי זה דרך כללות לכללות ישראל ואף שניתנה התורה לידרש בכלל ופרט ופרטי פרטות לכל נפש פרטית מישראל המושרשת בה הרי אין כל אדם זוכה להיות מכיר מקומו הפרטי שבתורה: והנה אף בהלכות איסור והיתר הנגלות לנו ולבנינו מצאנו ראינו מחלוקת תנאים ואמוראים מן הקצה אל הקצה ממש ואלו ואלו דברי אלהים חיים לשון רבים על שם מקור החיים לנשמות ישראל הנחלקות דרך כלל לשלשה קוין ימין ושמאל ואמצע שהם חסד וגבורה וכו’ ונשמות ששרשן ממדת חסד הנהגתן גם כן להטות כלפי חסד להקל כו’ כנודע וכ”ש וק”ו בהנסתרות לה’ אלהינו דאינון דחילו ורחימו דבמוחא ולבא דכל חד וחד לפום שיעורא דיליה לפום מה דמשער בליביה כמ”ש בזה”ק על פסוק נודע בשערים בעלה וגו’:

Here we see that although the primary interest is the mussar potential in sefarim, he presents us with a model for pluralism in Torah in general, including an explicit discussion about machlokes in halachah. Why do people disagree about halachah? Because the way in which individual Jews connect with Torah in the abstract leads them to different manifestations of the same principles. It is important to note that this is based on a particular understanding of Torah which is that the general principles do not inform the details. Rather, the details need not reflect at all on the principles in a way which I personally can perceive. Many thinkers assume this to be true (the most famous is of course the Rambam). Because the Torah in the abstract contains a system known as a specific mitzvah, but different people perceive it differently, they will arrive at sometimes radically different conclusions which are all true. It should also be noted that this is not the same as a perspective that says that each thinker perceived only part of the mitzvah and therefore their different perspectives can be combined into one unitary whole. The advantage which this perspective holds is that it allows not merely for different perspectives, rather it allows for those which are mutually exclusive without saying that our perception that they are mutually exclusive is inaccurate or incomplete.

This lies in sharp contrast to two other perspectives. The Chinuch in his mitzvah 78 states as follows:

ספר החינוך מצוה עח 

ומשרשי מצוה זו, שנצטוינו בזה לחזק קיום דתינו, שאילו נצטוינו קיימו התורה כאשר תוכלו להשיג כוונת אמיתתה, כל אחד ואחד מישראל יאמר דעתי נותנת שאמיתת ענין פלוני כן הוא, ואפילו כל העולם יאמרו בהפכו לא יהיה לו רשות לעשות הענין בהפך האמת לפי דעתו, ויצא מזה חורבן שתעשה התורה ככמה תורות, כי כל אחד ידין כפי עניות דעתו. אבל עכשיו שבפירוש נצטוינו לקבל בה דעת רוב החכמים, יש תורה אחת לכולנו והוא קיומנו גדול בה, ואין לנו לזוז מדעתם ויהי מה, ובכן בעשותינו מצוותם אנו משלימין מצות האל, ואפילו אם לא יכוונו לפעמים החכמים אל האמת חלילה, עליהם יהיה החטאת ולא עלינו. וזהו הענין שאמרו זכרונם לברכה בהוריות [דף ב’ ע”א] שבית דין שטעו בהוראה ועשה היחיד על פיהם, שהם בחיוב הקרבן לא היחיד כלל, זולתי בצדדים מפורשים שם.

The perception here is that of course Chachamim can makes mistakes in Torah and say things which are categorically not true, and for all that we really on their words because without that behaviour the system could nto survive. Everybody would simply do whatever they wanted however a united body of Jews with (more or less) united practice would not exist. The allowance for a plurality of views here is not because we think they are all equally correct, it’s because all of them have an equal chance of being correct, but in truth only one can be right.

חידושי הריטב”א מסכת עירובין דף יג עמוד ב 

אלו ואלו דברי אלהים חיים. שאלו רבני צרפת ז”ל היאך אפשר שיהו שניהם דברי אלהים חיים וזה אוסר וזה מתיר, ותירצו כי כשעלה משה למרום לקבל תורה הראו לו על כל דבר ודבר מ”ט פנים לאיסור ומ”ט פנים להיתר, ושאל להקב”ה על זה, ואמר שיהא זה מסור לחכמי ישראל שבכל דור ודור ויהיה הכרעה כמותם, ונכון הוא לפי הדרש ובדרך האמת יש טעם וסוד בדבר.

This sounds like all the different shitos which comes up are partly true. They each are true in of themselves but fail to capture the entire truth. You need to understand it all to get to the truth. This is as opposed to what we saw in the Alter Rebbe that each of the shitos accurately portrays the truth and the details are the result of a modification necessitated by that person’s individual inclinations, understanding and experiences.

Advertisements

Rabbinic Polemics

The Gemara in Succah 48b has an amusing story about rabbinic polemics in the time of Chazal:

תלמוד בבלי מסכת סוכה דף מח עמוד ב 

הנהו תרי מיני, חד שמיה ששון וחד שמיה שמחה, אמר ליה ששון לשמחה: אנא עדיפנא מינך, דכתיב ששון ושמחה ישיגו וגו’. – אמר ליה שמחה לששון: אנא עדיפנא מינך, דכתיב שמחה וששון ליהודים. אמר ליה ששון לשמחה: חד יומא שבקוך ושויוך פרוונקא, דכתיב כי בשמחה תצאו. אמר ליה שמחה לששון: חד יומא שבקוך ומלו בך מיא, דכתיב ושאבתם מים בששון. אמר ליה ההוא מינא דשמיה ששון לרבי אבהו: עתידיתו דתמלו לי מים לעלמא דאתי, דכתיב ושאבתם מים בששון. – אמר ליה: אי הוה כתיב לששון – כדקאמרת, השתא דכתיב בששון – משכיה דההוא גברא משוינן ליה גודא, ומלינן ביה מיא.

The story here comes with an amusing story about an exchange between two minim (heretics) where they make fun of Torah, as their names are Sasson and Simchah and they pretended certain psukim were talking about them instead of happiness. Afterwards, one of them came to Rabbi Abahu and attempts to make of him the same way. He tells Rabbi Abahu: “You will serve me in the world to come”. Responds Rabbi Abahu: “No, I will use you in the world to come.”

Is there something else which is buried underneath this exchange? Which min would believe in the world to come, such that he would argue about what would happen in that world with Rabbi Abahu, even in jest. Many of the heretics in the time of Chazal were essentially messianic Jews (especially in Eretz Israel, where Rabbi Abahu lived). This exchange becomes significantly more profound if that is understood here. The heretic says: “You will serve me in the world to come” because that will be the Second Coming, and I will be proven right and your stance will have been proven incorrect and rejectionist. G-d will punish you for your stubbornness. Responds Rabbi Abahu: “Not only will I not be punished in the way which you are describing, I will use you to prove all of your arguments wrong, because when the Moshiach comes, he will not pay attention to you, he and God will reward me for my loyalty over the years.”

Some thoughts on Yom Tov davening

Seemingly, davening on special days should reflect our primary experience of the day. As such, on Shabbos we say “mekadesh haShabbos”. Similarly, on Rosh Chodesh we say “mekadesh Yisrael veRashei Chadashim”. On Rosh HaShana we both name God as king of the world and name the day (Yom HaZikaron, its biblical name) and on Yom Kippur we not only name the day and proclaim God king of the world but also celebrate his forgiveness. As such, one might have expected that for the Shalosh Regalim (Pesach, Shavuos and Sukkos) we would name the day at the end of the bracha in davening, the most important part of the bracha. However, we don’t. Instead, we have a generic label for all three holidays which seems to proclaim their sameness, not their uniqueness. Furthermore, the entirety of the davening for these three festivals seems the same. While we do (twice) name the specific festival we are celebrating, the wording of the prayers doesn’t distinguish between them at all. Why is this? It would seem that the primary of experience of Yom Tov (which our davening should reflect) is just that, a Yom Tov.

An interesting test of this premise could be the Gemara in Eiruvin 96a. There the Gemara states the (normative) opinion of Rabbi Akiva that one is exempt from the Mitzva of Tefillin on Shabbos and Yom Tov because Tfillin is an os, or sign (according to the Rid it is a sign that we keep the mitzvos) and so too Shabbos and Yom Tov are an os (from God to us). The Tosafos there ask whether this applies to Chol HaMoed because it features a very limited probation on melacha as well as the mitzvos which characterize the festival such as eating matzah or sitting in the Sukkah. They prove from a Gemara that seemingly there is no such exemption on Chol HaMoed. Seemingly, if these mitzvos were sufficiently a sign so as to preclude the need for the sign of Tefillin they would be more prominent in our davening as well. As such, it would seem that they form only a secondary layer to our experience of Yom Tov.

It should be noted that the Behag and the Zohar both state that Tefillin should not be worn on Chol HaMoed seemingly contradicting my analysis. Also I think that what I wrote here explains nicely the reason why Chol HaMoed our only mention of the chag features its particular description, either Chag HaMatzos or Chag haSukkos. On Chol HaMoed our primary experience of the festival is really through its own unique mitzvos and not through any issur melacha, and as such, that is what our davening reflects. Just some musings from Yom Tov

Why a Siyum is a Simcha

In honor of the upcoming siyum daf yomi on Eruvin – a quick rundown of the sources for the minhag to celebrate the finishing of a מסכת.

The Gemara in Shabbos (118b-119a) quotes Abaye as saying that he would make a celebration for the rabbis when he saw a young scholar finish a masechta.  [There is a discussion in Rashi, Yam Shel Shlomo and Chavos Yair cited below why it was Abaye who made the celebration.]

  Continue reading Why a Siyum is a Simcha

Enjoying Torah

As the inaugural post in a blog about Torah I find most interesting and enjoyable, I figured it would be worthwhile to discuss the value of learning things that you enjoy.

  1. Enjoyment as part of the Mitzvah of Talmud Torah

This question has been discussed many times, and I don’t have much to add beyond that which I have heard from Mori VeRabi Rabbi Aharon Lichtenstein Shlit”a.  Several commentaries, R. Avraham Min HaHar (Nedarim 48a) among the Rishonim, and the Eglei Tal (Hakdamah) and Taz (Yoreh Deah 221:43) among the Achronim, argue that Talmud Torah is unique in this regard.  While most mitzvot are considered to be lav lehanot nitnu, the enjoyment inherent Talmud Torah is part and parcel of the mitzvah itself.  In the words of R. Avraham Min HaHar

דלא שייך טעמא ד’מצוות לאו ליהנות’ אלא במצוה שהיא תלויה במעשה, שכשאדם עושה אותה אינו מתכוין לדבר הנאה, שאינו עושה אותה להנאת גופו, אלא לעשות מה שנצטוה מאת השם, כמו שפירשנו באלו מותרין. אבל מצות לימוד, שהוא ענין ציור הלב וידיעת האמת, עיקר הציווי הוא כדי לצייר האמת ולהתענג וליהנות במדע לשמח לבבו ושכלו, כדכתיב ‘פקודי ה’ ישרים משמחי לב’. ומשום הכי אבל אסור לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים, מפני שהם משמחים לבו על כרחו. הילכך לא שייך למימר במצות תלמוד דלא ניתן ליהנות, שעיקר מצותו היא ההנאה והתענוג במה שמשיג ומבין בלימודו. הילכך כשהדירו זה את זה, או הדיר זה את זה, אסור לקרות בספר האוסר, שהרי על כרחו מגיעה לו הנאה מממונו

Rabbi Shemuel Shimoni, a former Ram in Yeshivat Har Etzion summarizes the main sources here: http://www.etzion.org.il/dk/1to899/857mamar.htm.

  1. Studying the parts of Torah that one enjoys

The Gemara in a somewhat humorous passage[1] propounds ein adam lomed ela mimakom shelibo chafetz.  The Gemara tells that when Levi and R. Shimon BiRebbe were studying with Rebbe and they finished what they were learning, they took a vote about what to learn next.  Levi wanted to study Mishlei and R. Shimon wanted to learn Tehillim.  Levi lost the vote, but got his ironic revenge.  When they reached the possukki im bitorat Hashem cheftzo,” and Rebbe derived from this that one should learn what one enjoys, Levi remarked that this gave him the right to leave.

תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף יט עמוד א

כי אם בתורת ה’ חפצו – א”ר: אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ, שנאמר: +תהלים א+ כי אם בתורת ה’ חפצו. לוי ור”ש ברבי יתבי קמיה דרבי וקא פסקי סידרא, סליק ספרא, לוי אמר: לייתו [לן] משלי, ר”ש ברבי אמר: לייתו [לן] תילים, כפייה ללוי ואייתו תילים, כי מטו הכא כי אם בתורת ה’ חפצו, פריש רבי ואמר: אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ, אמר לוי: רבי, נתת לנו רשות לעמוד.

Part of the value in studying what one enjoys, I assume, emerges from the sources I refer to in the first section.  However, there is an interesting point made by the Divrei Yatziv on this.  For a little background, there is a strain of poskim who believe that Talmud Torah is divided into two mitzvoslimmud HaTorah and yedias HaTorah.  This finds its roots in the Ran in Nedarim 8a, but is most expounded by the Shulchan Aruch HaRav (Hilchot Talmud Torah 3:1).[2] Continue reading Enjoying Torah